ספר שמות הוא החומש השני מבין חמשת חומשי התורה. שמו של ספר שמות ניתן לו בזכות המילה השנייה בפסוק הראשון המופיע בו: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו”. בספר שמות מוזכרים אירועים חשובים ומרכזיים ביותר בתולדותיו של עם ישראל וביניהם שעבוד מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ובניית המשכן.
ספר שמות הוא החומש השני מבין חמשת חומשי התורה. חמשת חומשי התורה למעשה מהווים את החלק הראשון בתנ”ך, המחולק כידוע לשלושה חלקים: תורה, נביאים, כתובים. לפי מסורת ישראל, את חמשת חומשי התורה כתב משה רבינו, תוך כדי ששמע אותם יוצאים מפי הגבורה, כלומר מאת הקב”ה, בשעה שעלה להר סיני.
שמו של ספר שמות ניתן לו בזכות המילה השנייה בפסוק הראשון המופיע בו: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו”. בפרק הראשון של ספר שמות, מיד לאחר הפסוק אותו ציינו כעת, מציין הכתוב את שמותם של בני יעקב שירדו למצרים, ומרחיב לגבי כך שאחרי מותו של יוסף קם במצרים מלך אשר החל לשעבד את בני ישראל.
בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהמילים בהם בחר הכתוב לספר על עלייתו לשלטון של המלך החדש הן: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”. לגבי פסוק זה, המופיע כאמור בפרק הראשון של ספר שמות, פרשני התורה חלוקים. יש מהם הסוברים כי קם מלך חדש אחרי מותו של פרעה שמלך בתקופתו של יוסף הצדיק, ויש מהם הסוברים שמדובר באותו מלך, שפשוט שכח ולא הכיר בטובה הגדולה שיוסף עשה למצרים כולה, ולמרות זאת החליט לשעבד את בני ישראל במצרים.
אם כן, בתחילת ספר שמות למעשה מתואר תום תור הזהב של בני ישראל במצרים. שלטון חדש הפציע בשמי האימפריה הקדומה, ופרעה, מלך מצרים, חשש שעם ישראל ינסה למרוד או להילחם בו ובעמו. משום כך, החליט מלך מצרים לשעבד את עם ישראל בעבודות פרך.
אחת ההשלכות הראשונות של העניין הייתה שפרעה ציווה את בני ישראל לבנות עבורו את הפירמידות. הפירמידות היו מבני ענק שבנו בני ישראל בשנות עבדותם במצרים. בפירמידות נקברו הפרעונים, מלכי מצרים לאורך הדורות, בני משפחתם, וכן אנשים רבי מעלה מצריים נוספים. הפירמידות נחשבות עד היום למבנים מרשימים אשר תיירים רבים מגיעים לראותם מדי שנה בשנה.
לאחר שמשה רבינו דרש מפרעה לשחרר לחופשי את בני ישראל, פרעה החליט להכביד על בני ישראל את העבודה, ומעבר לעבודות הבנייה הקשות שהוטלו עליהם נדרשו בני ישראל לייצר גם את החומרים שבעזרתם הם בנו את הפירמידות. לצורך כך, חלק מבני ישראל עבדו במפעלי הטיט והלבנים, שלמעשה היו החומרים מהם בנו ישראל את הפירמידות ואת שאר המבנים.
מעבר לכל זאת, הקלגסים המצריים היו מכים את בני ישראל בשוטים. שוט הוא רצועת עור בהמה, הקשורה בתחילתה למקל עץ, שבעזרתה היו מכים הקלגסים המצריים את בני ישראל בשעה שעבדו בעבודות הפרך. השוט בנוי באופן כזה שהצלפה בו תכאיב במיוחד, ותגרום סבל רב.
הנה כי כן, שעבוד בני ישראל במצרים היה אכזרי וקשה במיוחד, אך לאחר שעם ישראל זעק לה’ אלוהיו, בעקבות הסבל הרב שחווה בעבודות הפרך במצרים, החליט הקב”ה לגאול אותם ממצרים, ושלח לטובת כך את משה רבינו. זמן קצר לאחר מכן, משה רבינו, על פי ציווי ה’, הנחית על המצרים עשר מכות כואבות, ובראשן – מכת בכורות, ולאחריהן החליט פרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות לחירות.
הבשורה על השחרור, שהגיעה תוך זמן קצר לכל בית ישראל, החישה את היציאה, וכל העם החל להתכונן אליה. בט”ו ניסן, אחרי חצות הלילה, ולאחר שאכלו את קורבן הפסח, החל עם ישראל לצאת בפועל ממצרים.
לאחר שהרחיב הכתוב בספר שמות על סיפור השעבוד של בני ישראל במצרים, ועל הגאולה לה זכו לאחר מכן, מסופר על הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל זמן קצר לאחר יציאתם ממצרים, המוכר בפי כל בשמו: ‘קריעת ים סוף’.
זמן קצר לאחר שעזבו בני ישראל את ארץ מצרים, הגיעו הם לשפת ים סוף. באותה שעה, הבחינו הם בצבא מצרים, שדלק אחריהם בעקבות החלטתו של פרעה להשיב אותם לעבדות. כאשר ראו בני ישראל שצבא מצרים רודף אחריהם, ומלפניהם ים סוף, פחד נורא אחז בהם. השמחה הגדולה שאחזה בהם ברגעי הגאולה ממצרים התחלפה ברגע אחד לדאגה מצמיתה וכואבת.
מיד לאחר מכן, בצר להם, התפללו בני ישראל לאביהם שבשמיים בתחינה שיציל אותם, ואכן נעשה להם נס. הים נבקע לפתע לשניים, והם חצו אותו בבטחה, והחלו במסעם המיוחל לארץ ישראל.
למרות הקושי הרב, ולמרות החשש שהמים יחזרו לטבעם הרגיל ויטביעו את כולם, כל עם ישראל, על אנשיו, נשיו, זקניו וטפיו, הלכו ביבשה שנפערה בים. בנוסף לזאת, כמובן, המראה היה משובב נפש, ומרגש עד מאוד, מכיוון שמטבע הדברים ההורים נשאו את ילדיהם הרכים על גופם, בגלל שהם לא יכלו הילדים לעשות לבדם את הדרך הקשה.
האירוע המשמעותי שעליו מסופר בספר שמות לאחר קריעת ים סוף הוא מתן תורה. מתן תורה הוא אירוע מאוד חשוב ומרכזי בתולדות עם ישראל, ויש רבים וטובים הטוענים שהוא המשמעותי ביותר. לתורה יש מקום חשוב ביותר בחייו הרוחניים, הלאומיים, והגשמיים של עם ישראל. התורה היא עניין כה נשגב וחשוב ויקר, עד שחז”ל מלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם. עניין זה הוא טמיר ונעלם, ומשופע בסודות לרוב, אך כל אחד צריך לדעת ולהבין אותו כפי מדרגתו.
למעשה, מבחינת רבות, כל יציאתם של עם ישראל ממצרים הייתה למען מתן התורה. קבלת התורה. ואכן עם ישראל התכונן רבות למעמד זה, אשר בו נתנה לו התורה. כשהיו בני ישראל במצרים הם היו שרויים במ”ט (49) שערי טומאה. כלומר במקום האחד לפני הכי שפל וטמא שאפשר להגיע אליו.
שנות השעבוד במצרים הביאו את עם ישראל למצב מאוד שפל ונמוך מבחינה רוחנית. עם זאת, כשיצאו ישראל ממצרים הם התחילו להתקדש, להיטהר, ולחזור למקומם הרוחני הטוב והטבעי. שיא ההתקדשות והטהרה של בני ישראל היה במתן תורה, במעמד הר סיני, כאשר זכו הם להגיע למ”ט שערי קדושה, שהיא הדרגה האחת לפני הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה בקדושה. הדרגה הרוחנית שאליה הגיעו ישראל במעמד הר סיני הייתה כה גבוהה, עד כדי כך שחז”ל מלמדים אותנו שהם הצליחו לתקן את חטאו של אדם הראשון. או בלשון חז”ל: “פסקה זוהמתו של נחש”.
האירוע המשמעותי שעליו מסופר בספר שמות לאחר מתן תורה הוא חטא העגל, שלפי חז”ל התרחש בי”ז בתמוז. חטא העגל הוא אחד החטאים החמורים שעם ישראל נכשל בהם מאז היווסדו. עם זאת, כשאנו אומרים שעם ישראל נכשל בו, יש לדייק ולומר שלפי הדעה הרווחת בקרב חכמינו זכרונם לברכה היא שמי שחטא בחטא העגל הם ה ‘ערב רב’. הערב רב היו קבוצת אנשים שהצטרפו לעם ישראל זמן קצר לפני שעם ישראל יצא ממצרים, ובמהלך השנים הביא על עם ישראל צרות קשות ורבות.
וכעת נרחיב את הדיבור על חטא העגל, ועל מהותו של החטא, על סיומו, ועל המחילה שמשה רבינו ביקש מהקדוש ברוך הוא לאחר שהסתיים. לפני שעלה משה רבינו להר סיני כדי לקבל מהקב”ה את התורה, הוא אמר לבני ישראל שיחזור אחרי ארבעים יום וארבעים לילה. עם זאת, דא עקא, טעה עם ישראל בספירת הימים והלילות, מכיוון שמשה התכוון שהספירה איננה כוללת את היום שבו עלה למרום, ועם ישראל חשב שהספירה כוללת את אותו היום. משום כך חשבו הם שמשה כבר לא יחזור להנהיגם ולהיות האיש המקשר בינם ובין הקדוש ברוך הוא.
משום שבני ישראל טעו בספירתם וחשבו שמשה לא ישוב, הם רצו, כך לפי כמה פרשנים בולטים בחז”ל, ליצור לעצמם משהו שיקשר בינם ובין ה’. משהו גשמי שאפשר יהיה לעבוד אותו, או איתו את ה’, ולהפנות אליו כוחות רוחניים. בימים ההם, בניגוד לימינו אנו, יצר העבודה הרוחנית הנכונה והטובה, וכמו כן יצר העבודה הזרה – היו מאוד חזקים, ומשום כך רצונם של בני ישראל היה כה חזק במציאת תחליף למשה רבינו. הם במאוד מאוד משהו שיעזור להם להביא לכדי מימוש את היצר הרוחני העז שלהם.
לשם כך פנו בני ישראל לאהרון, שהיה הנציג הרוחני הבכיר ביותר שעם ישראל הכיר אחרי משה רבינו, ובקשו ממנו שיצור עבורם אלוהים אחרים. אהרון רצה לעכב אותם, כך מלמדים אותנו חז”ל, ולכן ביקש מהם להביא זהב לטובת יצירת העגל. אהרון הכהן האמין שאנשים לא ירצו לאבד את הזהב שלהם, משום שכידוע – זהב הוא חומר יקר מאוד, ועל ידי כך תתבטל מחשבתם הרעה, ולא יחטאו ישראל בחטא קשה זה. מעבר לכל זאת, אהרון אמר להם: “חג לה’ מחר”, כלומר לא היום, בתקווה לעכב אותם כמה שיותר, אך ביום שלמחרת הם התעוררו מאוד מוקדם כדי להתחיל לעבוד את העגל.
למרות זאת, ולהפתעתו של אהרון, חזרו לא מעט אנשים, מהר מהצפוי, וזהב רב בידם. בראותו שכלו כל הקיצין – ניגש אהרון למלאכה, השליך לאש את כל הזהב שהביאו בני ישראל, ומתוך האש יצאה דמות עגל עשויה מזהב. לאחר הדברים האלה, כשהחוטאים ראו את העגל, הם החלו לעבוד אותו, להשתחוות אליו, ולקרוא לעברו: “אלה אלוהיך ישראל”.
זמן קצר לאחר מכן, בשעה שהקב”ה דיבר עם משה ולימד אותו את התורה, אמר לו ה’ לפתע לרדת מהר סיני, לחזור לבני ישראל, וכל זאת בגלל שהם חטאו. או בלשון המקרא: “לך רד כי שיחת עמך”. כשמשה רבינו ירד מהר סיני הוא ראה את המתרחש, ומיד הבין במה מדובר. בתגובה לכך שבר משה עם ירידתו את לוחות הברית, העשויות באצבע אלוהים, למרות שזה עתה רק קיבל אותן מהקב”ה בכבודו ובעצמו, ומיד לאחר מכן החל לפעול כנגד החוטאים.
לצורך כך, קרא משה רבינו את קריאתו שלימים הפכה למטבע לשון מוכר: “מי לה’ אלי”, ובתגובה לכך נקבצו אליו בעיקר בני שבט לוי, שלא חטאו בחטא העגל. משה רבינו ביקש מהאנשים שהתקבצו סביבו להרוג את מי שחטא בחטא העגל, ואכן במהלך העניין נהרגו 3,000 איש. מעבר לכך, כתוצאה מחטא העגל התפשטה מגיפה בעם ישראל, ובעקבות כך שרף את עגל הזהב, טחן את אפרו, מהל אותו במים, ונתן לרבים מבני ישראל לשתות אותו כדי שיתרפאו.
לאחר כל זאת, זעם הקב”ה במאוד מאוד על בני ישראל. במספר מקומות בתורה הקב”ה אומר ומזכיר כמה חמור הוא עוון עבודה זרה, ובין היתר העניין מוזכר בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות: “אנוכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, ו “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אני ה’ אלוהיך אל קנא”.
בעקבות הכעס הגדול של הקב”ה על עם ישראל, הוא אמר למשה רבינו שהוא רוצה להשמיד את כל עם ישראל, בגלל החטא הגדול שחטאו בו, ולהתחיל את עם ישראל מחדש, בעזרת משה רבינו. הקב”ה רצה שתהיה התחלה חדשה של עם ישראל, שתתחיל ממשה רבינו. למשמע הדברים הללו, משה רבינו התפלל לקב”ה וביקש ממנו לחוס ולחמול על עם ישראל. משה רבינו אמר לקב”ה שאם הוא ישמיד אותם הגויים יאמרו שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים רק כדי להרוג אותם במדבר, וזה לא יהיה לכבודו ולתפארתו.
לאחר תפילות רבות, שבמהלכן ביקש שוב ושוב משה רבינו מהקדוש ברוך הוא לחמול על עם ישראל ולא לכלות אותם, הקב”ה התרצה, וסלח לעם ישראל. במעמד זה אף אמר משה רבינו את י”ג מידות הרחמים (ה’ ה’ אל רחום וחנון וכו’). עד ימינו אנו מזכיר עם ישראל בתפילותיו את שלוש עשרה המידות הללו, ובמיוחד בתפילות שבהן אנו זקוקים באופן משמעותי ומיוחד לרחמיו של הקב”ה, כמו למשל באמירת תחנון, ובתפילות יום הכיפורים.
לאחר שהרחבנו לגבי חטא העגל, ולסיום מאמר זה על ספר שמות, נדבר כעת על המשכן, מכיוון שהוא אחד הדברים המרכזיים המופיעים בספר שמות. את המשכן, שאודותיו מסופר בעיקר בפרשות האחרונות של ספר שמות – שהוא נושא מאמרנו, בנו בני ישראל בעקבות ציוויו של הקב”ה לאחר שיצאו ממצרים והלכו במדבר סיני. המשכן למעשה היה אוהל רחב ממדים, שתפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל. המשכן היה המרכז הרוחני העיקרי של עם ישראל עד אשר שלמה המלך בנה בירושלים את בית המקדש הראשון.
במשכן היו מקריבים קורבנות על גבי המזבח, מדליקים את המנורה, אופים את לחם הפנים, וכמו כן התבצעו בו עוד פעולות רבות. מעבר לכל הפעולות הללו, משה רבינו היה מגיע למשכן בעתים מסוימות כדי לקבל נבואה, ולדבר עם ה’ על עניינים מעניינים שונים.
מלבד זאת, רבים אינם מודעים לכך, אך שורשה של המילה ‘משכן’ מגיע מהמילה שכינה. במשכן, כך מלמדת אותנו התורה, החליט הקב”ה להשרות את שכינתו. מעבר לשכינתו של ה’ במשכן, ולקדושה שאפפה בעקבות כך את המקום, הקב”ה רצה שיהיה מקום אחד מרכזי שבו יקיימו בני ישראל את עבודתם הרוחנית.
עוד בעניין שמו של המשכן, כדאי ואף צריך לומר שלמשכן היו עוד כמה שמות. בתורה אנו רואים שלמשכן גם קוראים ‘משכן העדות’, ‘אוהל מועד’, ו ‘אוהל העדות’. לכל אחד משמותיו של המשכן יש את המעלה והייחודיות שלו, אך הדברים ארוכים, ולא נעסוק בהם כעת.
עוד בעניין המשכן, רבים אינם יודעים זאת, אך מלכתחילה המשכן תוכנן להיות ארעי. רצונו של הקב”ה היה שעם ישראל יבנה את בית המקדש בירושלים. עם זאת, המסע של עם ישראל לארץ ישראל היה ארוך ומסובך, ובשביל שיהיה להם מרכז רוחני גם במהלך המסע, וגם בישראל עד שיבנו את בית המקדש, ציווה ה’ לבנות את המשכן, שיתפקד ככזה עד שיבנה בית המקדש.
במלאכת בניית המשכן היו מעורבים המון אנשים, והמוני עם ישראל אף תרמו לו דברים שונים ורבים, אך היו שני אנשים שהופקדו באופן מרכזי ומיוחד על המלאכה: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך. התורה וחז”ל מספרים לנו שהקב”ה חנן את השניים בכישרון רב, בחכמת לב, וביראת שמיים גדולה, ובזכות כל אלה הצליחו הם לבנות את המשכן כהלכתו.
