מאת: אבנר שאקי
תקציר:
האושפיזין הם שבעה צדיקים שעל פי ספר הזוהר מגיעים בכל יום משבעת ימי חג הסוכות לבקר בסוכתם של כל אחד ואחד מישראל. לכל צדיק יש יום מיוחד משלו, באופן כזה שבכל לילה מגיעים כל שבעת האושפיזין לסוכותיהם של עם ישראל, אך בכל לילה עומד צדיק אחר בראש החבורה. כמובן שאין כוונתנו שאותם צדיקים מגיעים בגופם, אלא מדובר בעניין רוחני. שבעת הצדיקים המגיעים לסוכות ישראל בחג הסוכות הם מגדולי ישראל בכל הדורות, ואלו הם: אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך.
הרחבה:
האושפיזין הם שבעה צדיקים שעל פי ספר הזוהר מגיעים בכל יום משבעת ימי חג הסוכות לבקר בסוכתם של כל אחד ואחד מישראל. לכל צדיק יש יום מיוחד משלו, באופן כזה שבכל לילה מגיעים כל שבעת האושפיזין לסוכותיהם של עם ישראל, אך בכל לילה עומד צדיק אחר בראש החבורה. כמובן שאין כוונתנו שאותם צדיקים מגיעים בגופם, אלא מדובר בעניין רוחני.
המילה ‘אושפיזין’ הנה המילה המקבילה למילה ‘אורחים’ בארמית, ומקור העניין מופיע לראשונה בספר הזוהר שם מובא שרב המנונא סבא היה אומר לפני כניסתו לסוכתו: “נזמן לאושפיזין”, שפירושו: “נזמין את האורחים”. עוד מובא בזוהר הקדוש שלפני שהתיישב לאכול היה אומר רב המנונא סבא: “בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו”, שפירושו: “שבו אורחים עליונים, שבו. שבו אורחי האמונה, שבו”.
שבעת הצדיקים המגיעים לסוכות ישראל בחג הסוכות הם מגדולי ישראל בכל הדורות, ואלו הם: אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך. ישנה מחלוקת לגבי סדר הגעתם של הצדיקים: הספרדים והחסידים ההולכים בעניין זה (ובעניינים רבים אחרים) לפי סדר הספירות וכפי שתיקן האר”י ז”ל, טוענים שהיום הראשון שייך לאברהם אבינו, היום השני ליצחק אבינו, וכך הלאה לפי הסדר הבא: יעקב אבינו, משה רבינו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק, דוד המלך.
לעומתם, סוברים האשכנזים הליטאים שימי הגעת הצדיקים מסתדרים לפי סדר הדורות, ולכן זהו הסדר הנכון: אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, יוסף הצדיק, משה רבינו, אהרון הכהן, דוד המלך. עוד לגבי האושפיזין נוסיף ונאמר שבקהילות רבות נוהגים להזמין לסוכה את האושפיזין, בנוסח מיוחד שנכתב לשם כך. ישנם שני נוסחים שתוקנו לטובת הזמנת האושפיזין, ובמאמר זה נביא את נוסח האר”י: “אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין (וכאן מונים את שמות האושפיזין). במטו מינך (וכאן אומרים את שמו של האושפיזין המרכזי של אותו יום) אושפזי עילאי דיתבי עמי ועמך כל אושפיזי עילאי”, שתרגומו: “בבקשה ממך אורח קדוש, שישבו עמי ועמך כל האורחים הקדושים”.
כפי שהזכרנו לעיל, האושפיזין מגיעים בחג הסוכות, ולכן אנו רואים לנכון להרחיב אודות חג זה במאמרנו אודות האושפיזין. חג הסוכות הוא חג המתחיל בט”ו בתשרי, ונמשך עד כ”א בתשרי. בחג הסוכות יש לעשות בסוכה את רוב הפעולות שאדם עושה בביתו, כמו אכילה שתייה ולינה. יומו הראשון של חג הסוכות נקרא במסורת ישראל ‘יום טוב’, שבו חלים כידוע איסורים רבים, וכמו כן כמה דברים חשובים שיש לעשותם ביום טוב. לאחר היום הראשון, ישנם שישה ימים הנקראים חול המועד, ולהם יש דינים ומנהגים שונים. בתום היום השישי של חול המועד סוכות מתחיל חג מיוחד העומד בפני עצמו, המכונה בפי כל: ‘שמחת תורה’.
סוכות הוא אחד משלושת הרגלים, לצד פסח ושבועות. בזמן שבית המקדש היה קיים, עם ישראל היה עולה בהמוניו בכל אחד משלושת הרגלים הללו לבית המקדש, ומקיים את המצוות שכרוכות בכך, כמו שכתוב בספר דברים, פרק ט”ז, פסוק ט”ז: “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה’ אלוהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה’ ריקם”.
העלייה לרגל הייתה אירוע מאוד משמעותי וגדול בימים ההם. ירושלים הייתה לובשת חג, וכמויות אדירות של אנשים מכל רחבי הארץ, ואף מחוצה לה, היו מגיעים, עם קורבנות ושלל דברים, ומתעלים ברוחניות, ומתקרבים יחד לה’. עם כל זאת, מקובל על כולם, שהשמחה הגדולה ביותר הייתה בעניין זה בשמחת ימי השואבה, שהתקיימה בימי חג הסוכות.
שמחת בית השואבה היא חגיגה גדולה שהייתה נחגגת כאמור בלילי חג הסוכות, והיא קשורה למצוות ניסוך המים, שהתקיימה לאחר הבאת מים ממעיין השילוח לבית המקדש. בימים שבשגרה, בנוסף להקרבת הקורבנות, היו גם מנסכים בבית המקדש יין על גבי המזבח. בחג הסוכות, העניין המיוחד היה שנסכו בנוסף ליין, גם מים, שהובאו כאמור ממעיין השילוח.
אחד הטעמים לניסוך המים, ולשמחת בית השואבה הקשורה אליו, הוא שיש קשר הדוק בין חג הסוכות למים. בחג הסוכות נידונים על המים, כפי שכתוב במקורותינו, וחג הסוכות גם בד”כ יוצא בתחילת תקופת הגשמים. על עוצמת השמחה שהייתה בחגיגות שמחת בית השואבה, כתבו חכמינו במשנה, במסכת סוכה: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו”.
לחג הסוכות יש מספר שמות, וכעת נדבר מעט על חלק משמותיו השונים. בתורה שבכתב החג נקרא סוכות, או חג האסיף. שם זה ניתן לחג הסוכות משום שבתקופת חג הסוכות היו גומרים את תהליך הכנת היין, ובד בבד בתקופה זו היו אוספים את התבואה האחרונה מהשדות. לצד זאת, בנ”ך, בספרי הנביאים והכתובים, וכן בכתבי חז”ל, הרבה פעמים חג הסוכות זוכה לשם ‘חג’. בלי תואר או שם נלווה מעבר לכך.
לאחר שדיברנו על שמות החג, כעת נרחיב מעט לגבי טעמיו של חג הסוכות. או במילים אחרות – לזכר מה ובשביל מה הקב”ה ציווה אותנו לחגוג אותו. באופן כללי כדאי לדעת, שבתורה שבכתב הקב”ה נותן שני טעמים לחג הסוכות:
א. לחגוג את האסיף. את איסוף התבואה מהשדות. להודות לה’ על כך שהוא ברחמיו הגדולים מאפשר לנו לחיות ולהתפרנס, ולשמוח בכל הטוב העצום שאנחנו מקבלים ממנו. את העניין הזה אנו לומדים מהפסוק: “אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה’ שבעת ימים”.
ב. להודות לה’ על שהושיב את בני ישראל בסוכות כאשר הם יצאו ממצרים. את העניין הזה אנו למדים מהפסוק: “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלוהיכם”.
עם זאת, חשוב לדעת שיש מחלוקת בחז”ל לגבי הסוכות שבהן הקב”ה הושיב את בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים. האבן עזרא והרשב”ם, למשל, סוברים שהקב”ה הושיב את בני ישראל בצאתם ממצרים בסוכות ממש, סוכות שהגנו עליהם מפני החום, מזיקים, וכו’. לצד זאת, יש הסוברים שסוכות אלה היו למעשה ענני הכבוד, שהלכו עם עם ישראל לכל אורך שנות נדודיהם במדבר. גם בדעה השנייה מחזיקים פרשנים מכובדים ביותר, כמו רש”י, אונקלוס והרמב”ן.
וכעת נדבר מעט בעניין הסוכה עצמה. הסוכה, כפי שאמרנו לעיל, צריכה לשמש כבית ממש בכל ימי החג. עיקר החיוב הוא על הגברים, אך הנה מה טוב ומה נעים שגם נשים יהפכו את הסוכה לביתם העיקרי בימי החג. אמנם אין הלכה שאומרת שצריך לבנות את הסוכה במיוחד לכבוד החג, וגם סוכה שעומדת במשך כל השנה היא כשרה לחג, אך עם זאת ישנן כמה הלכות שמאוד חשוב להפקיד עליהן בקשר לסוכה.
למרות שלא חייבים לבנות סוכה במיוחד לחג, ואפשר להשתמש בסוכה שעומדת בכל ימות השנה, יש חובה להניח את הסכך בסמוך לחג ולכבודו. מבחינת גודל הסוכה, הגודל המינימלי של סוכה כשרה הוא שבעה על שבעה טפחים, וגובהה – עשרה טפחים. לגבי הסכך, הוא חייב להיות מן הצומח, מנותק מהארץ, ועשוי מדבר שאינו מקבל טומאה. סוגיית הדברים שמקבלים טומאה היא מרתקת, אך לא נעסוק בה כעת. מעבר לכך, אסור שיהיה שום דבר שיחצוץ בין הסכך לכיפת השמיים.
כמו שאמרנו לעיל, עיקר העניין הוא ממש להפוך את הסוכה לבית שלנו. עלינו לישון בסוכה, אפילו שינה קצרה – כזו שאנשים ‘חוטפים’, עדיף לישון בסוכה. בסוכה עלינו לאכול ולשתות, ויש להביא לסוכה את הדברים הכי יפים והכי משובחים בבית. זו מעלה גדולה, וטוב לעשותה. יש מנהג יפה בישראל, והוא להתחיל לבנות את הסוכה מיד בצאת יום הכיפורים, כדי ללכת ממצווה למצווה, ללכת מחיל אל חיל.
לאחר שהסברנו מעט על ענייני הסוכה, כעת נדבר על ארבעת המינים. ארבעת המינים הם עניין מאוד מרכזי וחשוב בחג הסוכות. בחג הסוכות אנו מצווים לקחת את ארבעת המינים, וליטול, כלומר – לנענע אותם, בכל יום ויום מימי החג, מלבד שבת כמובן. ארבעת המינים שהתורה ציוותה אותנו לקחת בחג הסוכות הם אתרוג, הדס, לולב וערבה.
בהמשך לכך נספר כאן על עניין מיוחד נוסף שיש בחג הסוכות, והוא הקרבת שבעים הקורבנות שהיו מקריבים לה’ בזמן שבית המקדש שהיה קיים, למען 70 אומות העולם. בכל יום מימי חג הסוכות היו מקריבים מספר קורבנות מסוים ומשתנה, וביום השביעי מספר הקורבנות היה מגיע ל-70, כמספרן של אומות העולם.
העניין מאחורי הקרבת הקורבנות הללו, שהיו ייחודיות מאוד לחג הסוכות, הוא רצון אמיתי ויפה של עם ישראל להתפלל ולבקש מה’ שישכין שלום בעולם כולו, ושיגלה את חסדו לאנושות כולה. אחד התפקידים הגדולים של עם ישראל הוא לדאוג לצדק העולמי, להיות מקור של טוב, יופי ואור לעולם כולו. על עניין זה ממש כתוב בספר ישעיהו, פרק א’, פסוק כ”ו: “ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה”.
לאחר שהרחבנו מעט אודות חג הסוכות, נמשיך לדבר על עניינים נוספים הקשורים לאושפיזין, ונתחיל עם פירוט קצר אודות כל אחד משבעת האושפיזין.
אברהם אבינו, שנולד בשנת 1948 לבריאת העולם, הוא אחד משלושת האבות של עם ישראל, והראשון שבהם. בנו של אברהם הוא יצחק אבינו, ונכדו הוא יעקב אבינו. ושלושתם יחד, הם אבותיו של עם ישראל. אשתו של אברהם היא שרה אמנו, האם הראשונה מארבעת האימהות של עם ישראל. בנוסף לה, יש לנו את רבקה לאה ורחל. לאחר כמה שנים שאברהם ושרה לא הצליחו להביא ילדים לעולם, אברהם נישא לאישה נוספת, ושמה הגר. מהגר נולד לאברהם ילד נוסף, בשם ישמעאל.
על אברהם אבינו אפשר לספר המון דברים ייחודים ונדירים ביותר, אך כעת נדבר על שניים מהם – עובדת היותו מייסדו של עם ישראל, ועובדת היותו מייסד האמונה באל אחד, המכונה כיום – מונותאיזם. מייסדו של עם ישראל – עם ישראל הנו אחד העמים העתיקים בעולם. עם זאת, גם לעם ישראל הייתה התחלה. ראשית. מייסד. ומייסדו של עם ישראל, הישראלי הראשון, היה אברהם אבינו. בספר בראשית, בו מסופר על אברהם אבינו, מסופר כי הקב”ה החליט, ללא סיבה המצוינת בכתובים, לפנות לאברהם אבינו, לצוות עליו לארץ ישראל, ולכרות ברית איתו ועם זרעו. משום כך, אברהם אבינו נחשב למייסדו של עם ישראל.
מייסד האמונה באל אחד – מימי בריאת העולם ועד לדורו של אברהם אבינו, כולל בדורו, האמונה הרווחת בקרב האנשים הייתה אמונה של ריבוי אלילים. המחשבה והתפישה העיקרית בעניין זה הייתה שישנם המון אלים, וכל אל אחראי על נושא אחר. ישנו אל הגשם, אל הפריון, אל השמש, אל הכוכבים, וכן הלאה. לעומת התפיסה הזו אברהם אבינו חקר את העניין וטען שיש אל אחד, בורא לעולם, שברא את העולם לבדו – ולכן רק אותו צריך לעבוד.
יצחק אבינו, שנולד בשנת 2,048 לבריאת העולם, הוא אחד משלושת האבות של עם ישראל, והשני שבהם. יצחק הוא בנו של אברהם, ואביו של יעקב. אשתו של יצחק אבינו היא רבקה אמנו, האם השנייה מארבעת האימהות של עם ישראל. יצחק אבינו נולד בארץ ישראל, בימים בהם קראו לה ‘ארץ כנען’, לאביו אברהם ולאמו שרה.
בין שלושת האבות יש דמיון במספר דברים מהותיים, ועם זאת – ליצחק אבינו יש כמה דברים הייחודים רק לו. אחד מהם, ולמעשה אחד החשובים שבהם, הוא שיצחק מעולם לא עזב את ארץ ישראל. אברהם אביו ירד למצרים, מכיוון שהיה בזמנו רעב כבד בארץ, וכן יעקב בנו ירד מהארץ, אך יצחק מעולם לא עזב את הארץ. חז”ל מכנים את יצחק בשם: “עולה תמימה”, כלומר ברייה שיש בה ממד של שלימות, ולכן ה’ לא רצה שמשהו מקדושתו יפגע אם יעזוב את ארץ ישראל, שהיא, כידוע, מקודשת מכל הארצות.
מלבד זאת, יצחק אבינו הוא הילד הראשון בעולם שנימול בדיוק ביום שבו הקב”ה מצווה אותנו למול את בנינו, וזאת ביום השמיני להולדת התינוק. אברהם אבינו היה הראשון שנצטווה על המילה, ולאחר מכן מל את ישמעאל ואת בני ביתו, אבל יצחק, כאמור, הוא התינוק הראשון שנימול ביום המדויק למילה.
אחד הדברים המפורסמים ביותר בקשר ליצחק אבינו הוא מה שנקרא ‘עקידת יצחק’. הקב”ה ציווה את אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, ואברהם קיים את ציוויו. בשעת העקידה, יצחק אבינו היה בן 37, לכל הדעות – אדם בוגר האחראי על עצמו, היכול לקבל החלטות עבור עצמו. למרות זאת, כשאברהם ויצחק הלכו להר המוריה, ושם אברהם אבינו קשר אותו אל המזבח, יצחק לא התנגד, ולמעשה היה מוכן למסור את נפשו למען קיום ציווי ה’. וזו, כידוע, מעלה גדולה מאוד, שאין להקל בה ראש כלל וכלל.
יעקב אבינו, שנולד בשנת 2,108 לבריאת העולם, הוא אחד משלושת האבות של עם ישראל, והשלישי שבהם. יעקב הוא בנו של יצחק אבינו, ונכדו של אברהם. יעקב הוא בנה של רבקה אמנו, ונכדה של שרה. ליעקב אבינו היו ארבע נשים – רחל, לאה, בלהה וזלפה. רחל ולאה הן שתיים מתוך ארבעת האמהות שיש לעם ישראל, ובלהה וזלפה הן שפחותיהן של רחל ולאה, שבשלב מאוחר יותר, אף הן נשאו ליעקב.
בתחילת נישואיהן של רבקה ויצחק רבקה הייתה עקרה, אך לאחר תפילות ותחנונים לה’ – היא זכתה לתאומים. יעקב ועשו. ההיריון של רבקה לא היה פשוט, כמו שכתוב: “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. בנוסף לזאת, אפילו בשעת הלידה התחולל מאבק בין יעקב לעשו. כל אחד מהם רצה לצאת ראשון מרחמה של רבקה, כדי להיות הבכור, עם כל המשמעות שיש בכך. לקראת סוף המאבק, עקף עשו את יעקב, והתכונן לצאת ראשון, ומשום כך יעקב אחז בעקבו של עשו כדי לעכבו. אחיזתו של יעקב בעקבו של עשו, כך לפי חז”ל, היא אחת הסיבות לכך שזהו שמו. למרות זאת, אחיזתו של יעקב בעקבו של עשו לא עזרה לו, ועשו אכן יצא ראשון וזכה בבכורה הנכספת.
יעקב אבינו ירד למצרים בעקבות יוסף בנו, ונפטר במצרים בגיל 147. יוסף ואחיו ערכו לאביהם הלוויה גדולה, וקברו אותו לצד לאה אשתו, במערת המכפלה אשר רכש אברהם אבינו. במערת המכפלה נקברו גם סביו וסבתו של יעקב, אברהם אבינו ושרה אמנו, וכמו כן הוריו – יצחק ורבקה. רחל, אשתו של יעקב, שנפטרה בשעת לידתה של בנה השני, בנימין, נקברה בבית לחם.
יוסף, הידוע גם בכינויו יוסף הצדיק, היה בנם של יעקב אבינו ורחל אמנו. סיפור חייו של יוסף הוא מרתק במיוחד, ועל אודותיו נכתב וסופר רבות. יוסף, בין היתר, נמכר על ידי אחיו לקבוצת ישמעאלים, ולאחר מכן הורד למצרים. בשלב מאוחר יותר מונה יוסף באופן מפתיע לכהן כמשנה למלך מצרים. גם לעניין יציאתם של בני ישראל ממצרים יש ליוסף קשר מאוד חזק, מכיוון שבני ישראל העלו את עצמותיו יוסף לארץ ישראל, כמו שהוא השביע אותם לפני מיתתו. לאחר שגופתו של יוסף הגיעה לארץ ישראל, היא נקברה בשכם, שם יש עד היום קבר הנושא את שמו: “קבר יוסף”.
משה רבינו נולד לעמרם ויוכבד, מבית שבט לוי, בשלהי שנות השעבוד הקשה של עם ישראל במצרים. משה היה האח השלישי במשפחה, אחיהם הצעיר של אהרון, לימים – הכהן הגדול הראשון בתולדות עם ישראל, ושל מרים, נביאה ומנהיגה בעם ישראל. בימים שמשה נולד בהם, הייתה גזירה חמורה וקשה על עם ישראל – פרעה, מלך מצרים הרשע, ציווה להשליך ליאור כל בן זכר שייוולד מעם ישראל. פרעה חשש שעם ישראל יתרבה ויתחזק, ואז אולי ירצה למרוד בו, או להילחם בו, ולכן גזר את הגזירה הנוראה הזו.
בעקבות כך, החליטה יוכבד, אמו של משה, להצפינו בתיבה, ולשלח אותה ביאור. כך חשבה שהתינוק הקטן, משה, ינצל. יוכבד אכן עשתה זאת, ושלחה את מרים, אחותו הבכורה של משה, להשגיח ולהשקיף עליו מרחוק. יום אחד ירדה לרחוץ ביאור בתיה, בתו של פרעה, ומיד הבחינה היא בתיבה ששטה בנהר. בתיה בקשה ממשרתיה להביא לה את התיבה, ותדהמתה הייתה כה רבה בשעה שהיא גלתה שמסתתר בתוכה תינוק. בעקבות כך, החליטה בתיה לאמץ את משה, ולכן גדל הוא בבית המלוכה, בארמונו של פרעה.
משה רבינו נולד ונפטר בז’ באדר, בדיוק שבוע לפני חג הפורים, וביום זה מציין עם ישראל את יום לידתו ופטירתו של גדול מנהיגי ונביאי ישראל בכל הדורות. למרות שהתואר הזה, “גדול מנהיגי ונביאי ישראל בכל הדורות” הוא תואר מכובד במאוד מאוד, עד שנראה שאין תואר מכובד ממנו, משה רבינו אף היה גדול האנשים שהיו מיום בריאת העולם, וכל האנשים שיהיו עד ביאת המשיח. חז”ל מלמדים אותנו שרק אדם אחד יהיה גדול ממשה רבינו, וגם זאת – רק בדברים מסוימים, ולא מכל הבחינות, והוא כמובן מלך המשיח בעצמו. משה רבינו נפטר זמן קצר לפני שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, ומקום קבורתו אינו נודע.
אהרון הכהן היה הכהן הגדול הראשון של עם ישראל, אחיהם של משה רבינו ומרים הנביאה, ושותף עיקרי בהוצאתם של בני ישראל ממצרים. את הזכות הזו בה זכה אהרון מסבירים חכמינו זכרונם לברכה בכך שאהרון פרגן למשה אחיו כאשר זה נבחר להנהגת עם ישראל. אהרון היה מבוגר ממשה, ולכן היה יכול לקנא בו. במקום זאת, שמח אהרון בבחירתו של משה להנהגת עם ישראל והוצאתם ממצרים, כמו שמעיד עליו ה’ באומרו למשה על אהרון: “וראך ושמח בליבו”.
רבים אינם יודעים זאת, אך מותו של אהרון לא התרחש בפתאומיות. אהרון היה צדיק גדול, וקרוב לה’ באופן פלאי ונדיר, ולכן ידע הוא מראש על מותו הצפוי, ונערך אליו בהתאם. אהרון הכהן נפטר בא’ באב, שהוא כידוע ראש חודש אב. באופן מעורר פליאה, יום פטירתו של אהרון הכהן הוא יום הפטירה היחיד בתנ”ך שהוזכר בתאריכו המדויק.
דוד המלך היה מלכה השני של כלל מלכות ישראל, אשר מלך אחרי שאול, שכידוע היה המלך הראשון של עם ישראל. מלכותו של דוד התקיימה לפני כ-3,000 שנה, בסביבות שנת 1,000 לפני הספירה (למניינם). דוד המלך הוא גם מייסדה של שושלת מלכות בית דוד, ששלטה בממלכת יהודה עד חורבן הבית הראשון, במשך כ-420 שנה.
לצד העשייה הרבה של דוד המלך בתחומים רבים, היה תחום אחד שדוד מאוד רצה להיות פעיל בו, אך הקב”ה לא הרשה לו. דוד רצה לבנות את בית המקדש, בירושלים, אך ה’ אמר לו שבגלל שלחם המון במלחמות ישראל, והרג אנשים רבים, לא שייך וראוי שיבנה את בית המקדש. עם זאת, נחמה מסוימת הייתה לדוד בעניין זה, מפני שבנו וממשיכו, שלמה המלך, הוא זה שזכה בסופו של דבר לבנות בית המקדש. מעבר לכך, דוד גם זכה שמלך המשיח, שיגאל את ישראל גאולת עולמים, יהיה מזרעו. כך הובטח לו, וכך אכן יהיה בעזרת ה’.
נסיים את מאמרנו זה בתפילה לבורא עולמים למען כך שנזכה במהרה בימינו לבניין בית המקדש ולתחיית המתים, ועל ידי כך נוכל בעזרת ה’ לחגוג בקדושה וטהרה עם שבעת האושפיזין ושאר צדיקי ישראל גם בגופם ממש, ולא רק מבחינה רוחנית. אמן כן יהי רצון, תכף ומיד ממש.
