מאת: אבנר שאקי
תקציר:
האמוראים הם חכמי הגמרא, כלומר חכמי ישראל שחיו בתקופת התהוותה של הגמרא (המכונה גם תלמוד בבלי ו/או תלמוד ירושלמי), ודברי תורתם מהווים את עיקר תוכנה של הגמרא. האמוראים חיו החל מתקופת חתימת המשנה ועד לתקופת חתימת הגמרא – בישראל ובבבל. בנוסף לכך, דברי האמוראים גם מוזכרים לא מעט בספרי אגדה כבראשית רבה, ויקרא רבה, איכה רבה ובמקורות תורניים נוספים.
הרחבה:
האמוראים הם חכמי הגמרא, כלומר חכמי ישראל שחיו בתקופת התהוותה של הגמרא (המכונה גם תלמוד בבלי ו/או תלמוד ירושלמי), ודברי תורתם מהווים את עיקר תוכנה של הגמרא. האמוראים חיו החל מתקופת חתימת המשנה ועד לתקופת חתימת הגמרא – בישראל ובבבל. בנוסף לכך, דברי האמוראים גם מוזכרים לא מעט בספרי אגדה כבראשית רבה, ויקרא רבה, איכה רבה ובמקורות תורניים נוספים. החכמים שקדמו לאמוראים נקראו תנאים – חכמי המשנה שהאמוראים פעלו רבות על מנת לבאר את דבריהם – וניסיונות אלה מתועדים בגמרא, והחכמים שחיו לאחר דורם של האמוראים נקראים סבוראים.
מקורו של השם ‘אמורא’ הולך מאות שנים אחורה, ולמעשה כך כונה חכם שהיה מבאר את דברי החכמים לציבור הרחב בזמן שבית המקדש היה קיים, ואף שימש כמתורגמן וכאדם שקורא בקול גדול את דברי החכמים אשר במקרים רבים לא היה להם את הקול החזק הדרוש לכך שעמך בית ישראל ישמעו את דבריהם. כבר בתקופת הגמרא חכמי הדור ההוא נקראו אמוראים, והיה ברור לכל שתפקידם הוא לבאר את דברי המשנה.
לפני שנמשיך להרחיב לגבי האמוראים, נרחיב מעט לגבי הגמרא, התלמוד, שהאמוראים כאמור היו החכמים אשר דבריהם מהווים את עיקריה. כפי שהזכרנו לעיל יש תלמוד בבלי ויש תלמוד ירושלמי, ושניהם נקראים גמרא. התלמוד הבבלי הוא התלמוד הנלמד יותר, ולכן נרחיב אודותיו כאן ולאחר מכן נכתוב מעט על התלמוד הירושלמי.
התלמוד הבבלי, הנקרא גם ‘גמרא’, הוא חלק עיקרי ביותר בתורת ישראל. התלמוד הבבלי הוא למעשה פירוש והרחבה של המשנה, המשמשת כפירוש והרחבה של חמשת חומשי התורה. בחמשת חומשי התורה יש לא מעט עניינים שיש להרחיב לגביהם, ורבים מהם מופיעים באריכות במשנה ובתלמוד הבבלי. מפאת חשיבותו של התלמוד הבבלי, הפכו המסכתות המרכיבות אותו לספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה ברחבי העולם היהודי כולו.
התלמוד הבבלי, בניגוד למקבילו – ‘התלמוד הירושלמי’ שנכתב בארץ ישראל, כשמו כן הוא – נכתב בבבל. התלמוד הבבלי, מסיבות שונות שאין כאן המקום להאריך בהם, הוא הנלמד יותר מבין השניים. בחמשת חומשי התורה מופיעות תרי”ג מצוות, ומעבר לכך – לא מעט סיפורים ופרטים מופיעים בתורה שבכתב, וכאמור – תפקידה העיקרי של הגמרא היא להרחיב ולבאר את דברי המשנה, שעיקר תפקידה הוא להרחיב ולבאר את דברי התורה שבכתב. חמשת חומשי התורה, הנביאים והכתובים, נקראים ‘תורה שבכתב’, ואילו המשנה, הגמרא, וכל מה שבא אחריהן, נקראים ‘תורה שבעל פה’.
מעבר לכך, חשוב וכדאי לדעת שהגמרא מבארת ומרחיבה לא רק לגבי המשניות המופיעות בששת סדרי המשנה, אותם ערך כידוע רבי יהודה הנשיא, אלא בגמרא גם מובאות לא פעם ברייתות, שהן משניות חיצוניות, כלומר משניות שרבי יהודה הנשיא החליט שלא לכלול אותן ב-63 המסכתות שמרכיבות את ששת סדרי המשנה.
לאחר שדיברנו בעיקר על חלק מתפקידה ומהותה של הגמרא, נדבר כעת על המסכתות המרכיבות אותה. בגמרא, כשהיא מופיעה ב ‘דפוס וילנא’ ומחולקת על פי חלוקתו המפורסמת, יש בתלמוד הבבלי 2,711 דפים. ‘דפוס וילנא’ הוא הדפוס הנפוץ והמקובל ביותר, ועל פיו הולכים רוב ככל חכמי ישראל ותלמידיהם. בששת סדרי המשנה, שעל גבם כאמור בנויה הגמרא, יש 63 מסכתות. עם זאת, יש משניות שעליהן אין תלמוד בבלי, ולמעשה יש 37 מסכתות תלמוד בבלי בלבד. אחד ההסברים הנפוצים ביותר לעניין זה הוא שחכמי התלמוד הבבלי דנו רק בסוגיות שהיו נצרכות לחיי עם ישראל בגלות, מכיוון שהם כידוע חיו בבבל – ולא בארץ ישראל, ומסיבה זו ישנן משניות שאין עליהם גמרות.
וכעת, כפי שאמרנו לעיל, נרחיב בקצרה גם על התלמוד הירושלמי. התלמוד הירושלמי – כמו התלמוד הבבלי – הוא למעשה פירוש והרחבה של המשנה, המשמשת כאמור כפירוש והרחבה של חמשת חומשי התורה. רמת ההרחבה בתלמוד הירושלמי על המקורות הקודמים לה נחשבת לממוצעת, בין הרחבתה המועטה יחסית של התוספתא (מקור קדום העוסק בהרחבה לגבי המופיע במשנה) לבין הרחבתו הארוכה יחסית של התלמד הבבלי. בתלמוד הירושלמי, כמו בתלמוד הבבלי, אין מסכתות על כל מסכתות המשנה. מבחינת היקף, בהשוואה בין גודלו של התלמוד הירושלמי ביחס למקבילו הבבלי (מבחינת מספר מילים), ניתן לומר שמספר המילים בירושלמי הוא כ-40% מהבבלי.
כעת, לאחר שהסברנו מעט על הגמרא, נמשיך לעסוק באופן ישיר באמוראים. כפי שאמרנו לעיל, האמוראים פעלו בישראל ובבבל. שני מקומות המשמעותיים ביותר ללימוד תורתם של האמוראים בישראל היו טבריה וקיסריה, ובבבל בישיבת סורא ובישיבת נהרדעא (שלאחר חורבנה עברה לפומבדיתא). בעניין זה נוסיף ונאמר שלמרות הריחוק הגיאוגרפי בין אמוראי ישראל לאמוראי בלל התקיים ביניהם קשר, בין היתר בעזרת חכמים שעברו בין המדינות וכונו ‘נחותי’ או ‘נחותאי’.
מכיוון שהזכרנו את אמוראי ישראל ואמוראי בבל, המהווים את נושאו המרכזי של מאמרנו, נדבר כעת מעט על ההבדלים אשר התקיימו ביניהם. בתקופת האמוראים לימוד התורה התקיים באופן חופשי ובטוח יותר בבבל מאשר בישראל, מכיוון שבישראל שלטה אז האימפריה הביזנטית שהתעמרה בעם ישראל ונהגה איתו ביד קשה, ואילו בבבל שלטה האימפריה הסאסאנית שנהגה ביד רכה עם עם ישראל, ופחות או יותר אפשרה לו לחיות כרצונו. הבדל נוסף בין אמוראי ישראל לאמוראי בבל קשור באופן לימודם. חכמינו מלמדים אותנו שלימודם של אמוראי ארץ ישראל היה יותר פשוט ומכוון לפסיקה הלכתית מאשר לימודם של אמוראי בבל – שהיה במידה רבה לימוד מתפלפל וכזה שעוסק בסוגיות מורכבות יותר.
בעניין זה עוד נוסיף ונאמר שלפי דעות מסוימות אמוראי ארץ ישראל הסתדרו טוב יותר זה עם זה מבחינה חברתית ולכן היה להם קל יותר ללבן יחד סוגיות הלכתיות ומשום כך זכו להגיע להכרעות הלכתיות בקלות יתירה מאשר אמוראי בבל. בנוסף לכך נביא את הדעות הסוברות שאמוראי ארץ ישראל נהגו לדון איש עם רעהו בצורה רכה ונעימה יותר מאשר אמוראי בבל, שדרך הדיון המקובלת ביניהם הייתה חדה וחריפה יותר. עניין זה אף עבר מדור לדור, מכיוון שבאופן טבעי אמוראי ארץ ישראל גדלו והתחנכו בארץ ישראל ובשלב מסוים הפכו לחכמי ארץ ישראל, וכמו כן נכון הדבר לגבי אמוראי בבל. כך בעצם כל אחד למד את מה שהיה מקובל באזורו, וכך נהג כאשר בגר. הבדל אחרון שנציין במסגרת מאמר זה בין אמוראי ישראל לאמוראי בבל הוא שעל פי רוב אמורא שחי בארץ ישראל נקרא ‘רבי’, למשל כמו רבי יוחנן שחי בישראל וערך את התלמוד הירושלמי, ואילו אמורא שחי בבבל נקרא ‘רב’, למשל כמו רב יהודה ורב יוסף שהיו אמוראים חשובים שחיו בבבל.
בסך הכל, בחישוב הכללי, אמוראי ארץ ישראל פעלו לאחר חתימת המשנה ובמשך חמישה דורות, וחתימת התלמוד הירושלמי הסופית התרחשה שני דורות לאחר מותו של רבי יוחנן. עוד בעניין התלמוד הירושלמי נאמר שחוקרים שפעלו בדורות האחרונים סוברים שרוב תורת בתי המדרש שפעלו באזור טבריה מופיעים בכל רחבי התלמוד הירושלמי, ואילו תורת המרכז הרוחני שפעל בקיסריה מופיעה בעיקר במסכת נזיקין של התלמוד הירושלמי. לעומתם, אמוראי בבל החלו לפעול לאחר חתימת המשנה, כאשר רב – תלמידו של רבי יהודה הנשיא עורך המשנה – ירד לבבל וייסד בה את ישיבת סורא. אמוראי בבל פעלו במשך שמונה דורות עד לעריכת וחתימת התלמוד הבבלי שנעשתה על ידי רב אשי ורבינא.
את מאמרנו זה נחתום בתפילה לבורא עולמים בדבר כך שיזכנו ללכת בדרכם הטובה והקדושה של האמוראים, ללמוד וללמד את דבריהם המופיעים בגמרא ובמקומות נוספים, ללמוד תורה לשמה ולהגדיל תורה ולהאדירה, לקבל את סמכותם של חכמי ישראל ולהישמע לדבריהם, ובזכות כל אלה ועוד שיזכנו ה’ לראות בעינינו את גאולתנו השלמה ואת בניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.