בית המקדש הראשון

מאת אבנר שאקי

תקציר:

בית המקדש הראשון היה מבנה מרשים ביופיו והדרו, שנבנה על פי ציווי ה’, ולמעשה תפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל, בו השרה הקב”ה את שכינתו באופן העוצמתי ביותר. בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך, בנו של דוד המלך, בשנת ב’תתקכ”ח (832- לפני הספירה למניינם), ונחרב בשנת ג’של”ח (422- לפני הספירה למניינם) על ידי נבוכדנצר מלך בבל.

הרחבה:

בית המקדש הראשון היה מבנה מרשים ביופיו והדרו, שנבנה על פי ציווי ה’ בהר הבית בירושלים, ולמעשה תפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל, בו השרה הקב”ה את שכינתו באופן העוצמתי ביותר. בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך, בנו של דוד המלך, בשנת ב’תתקכ”ח (832- לפנה”ס למניינם) ונחרב בשנת ג’של”ח (422- לפנה”ס למניינם) על ידי נבוכדנצר מלך בבל.

בית המקדש הראשון אכן נבנה על ידי שלמה המלך, אך קניית השטח שעליו נבנה המקדש, הר הבית בירושלים, התבצעה על ידי אביו, דוד המלך. בנוסף לקניית השטח, דוד המלך אף קנה חלק לא מבוטל מהחומרים שמהם בנו בסופו של דבר את בית המקדש. לכן, בין היתר בגלל עניין זה, גם לדוד המלך יש חלק נכבד בבנייתו של בית המקדש.

עם זאת, לאחר ששלמה נתמנה למלך, גם הוא קנה חומרים לטובת בנייתו של בית המקדש. בין יתר הדברים שקנה שלמה המלך היו גם אבנים מיוחדות אותן חצבו מומחים מצור, שהייתה בימי קדם עיר חשובה בלבנון. מלבד זאת, שלמה המלך אף קנה עצי ארז, שהובאו אף הם מלבנון לטובת בניית בית המקדש.

לגבי עניין זה כדאי וחשוב לדעת שבניית בית המקדש מתוארת בספר מלכים, והתחילה להתבצע בפועל בשנה הרביעית למלכותו של שלמה. עוד בעניין זה יש לומר שבניית בית המקדש השתתפו 150,000 איש, אשר חולקו לשתי קבוצות – 80,000 חוצבים ו-70,000 סבלים.

בית המקדש, מעבר לכל העניינים הקדושים והנשגבים שהיו בו, היה גם מבנה מרהיב ביופיו, ולכן נדרשה עבודה והשקעה כה רבות בבנייתו. בניית המקדש ארכה שבע שנים, והסתיימה בחודש חשוון, בשנת ה-11 למלכותו של שלמה.

כעת, לאחר ההקדמה ההיסטורית הזו, נרחיב מעט לגבי החומרים מהם היו בנויים החלקים השונים של בית המקדש, נפרט אודות החלקים השונים שהיו בו, וכמו כן נספר מעט על חלק מהכלים שהיו בבית המקדש.

קירותיו של בית המקדש נבנו מאבני גזית. את תקרותיו של בית המקדש בנו מעצי ארז, שכפי שאמרנו לעיל הובאו במיוחד מלבנון. ארזי הלבנון ידועים בחוזקם ואיכותם, ולכן השתמשו בהם לבניית בית קדוש ומפואר זה. מעבר לכל זאת, הקירות הפנימיים של בית המקדש, שכאמור נבנו מאבני גזית, צופו אף הם בעצי ארז, וכך יכלו בוני בית המקדש לצפות את הקירות בזהב.

למעשה, וזאת כדאי לדעת, היו שלושה חלקים עיקריים בבית המקדש – האולם שהיה המבוא למקדש, ההיכל – היכן שהיו מונחים המנורה, שולחן לחם הפנים, ומזבח הקטורת, וקודש הקודשים – שהו היו ארון הברית והכרובים. קודש הקודשים מוקם מעל אבן השתייה.

אבן השתייה היא אבן אשר קבלה את שמה מכך שחז”ל אמרו שממנה הושתת העולם. בחצר המקדש עמד מזבח הנחושת, שעליו הקריבו קורבנות מסוימים, ובהיכל היה מזבח שצופה זהב ועליו הקריבו קטורת. הקטורת הייתה שילוב של מספר מרכיבים, אשר כולם יחד הניבו ריח נעים וטוב במיוחד. לפי דברי חז”ל, ריחה הטוב של הקטורת היה חודר את גבולות בית המקדש, ומפזר ריח נעים במקומות רבים נוספים.

בית המקדש הראשון, ואת זאת מאוד חשוב לדעת, עמד על תילו כ-400 שנה. עם זאת, לצערנו כי רב, וכמו שכתבנו לעיל, נבוכדנצר מלך בבל החריב בשנת ג’של”ח (422- לפנה”ס למניינם) את בית המקדש.

בעניין זה צריך לומר שעל פי מסורת ישראל כל מה שקורה הוא מהקב”ה, ולכן במבט עמוק יותר, נבוכדנצר היה בסך הכך שליח של הקב”ה בהחרבת הבית. כלומר, הקב”ה החליט שבית המקדש יחרב, ומלך בבל היה רק השליח שמונה למען המשימה הזו (ועם זאת, יש להוסיף, מלך בבל עשה זאת מתוך רצונו החופשי, ולכן נענש על כך. והדברים ארוכים, ואין זה המקום להרחיב בהם).

מכיוון שהזכרנו כעת את החלטתו של הקב”ה בדבר החרבתו של בית המקדש הראשון, נדבר כעת על הסיבות שגרמו לכך, על פי מה שמלמדים אותנו חז”ל. על פי דברי חכמינו, בית המקדש הראשון חרב בעיקר בעקבות כך שעם ישראל עבר על שלושת העבירות החמורות שבתורה – גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה.

איסורים אלה, שהזכרנו כעת לעיל – הנם חמורים במיוחד, ועליהם, ורק עליהם, מצווה אותנו התורה הקדושה ב: ‘יהרג ולא יעבור’. עליהם מחייבת אותנו התורה למסור את הנפש.

כלומר, שאם אדם מאיים להרוג איש או אישה מישראל, ומציב כתנאי לכך שלא יוציא את תוכניתו הזדונית מן הכוח אל הפועל אם איש או אישה מישראל יעברו על אחת או יותר מהעבירות הללו, עליהם לסרב לעבור על העבירה, ולהיהרג. שלושת העבירות הללו מוזכרות בעשרת הדברות, שהן כידוע חלק עיקרי במיוחד בתורה, ומשום חשיבותן וחומרתן, נרחיב כעת מעט לגבי כל אחת מהן.

גילוי עריות זהו איסור הנוגע לקיום יחסי אישות. רשימת האנשים והנשים שלגביהם חל איסור זה מופיעה בתורה שבכתב, ואף יש בה עיסוק והרחבה בכמה וכמה מקומות בתורה שבעל פה. איסור זה הנו חמור ביותר, כאמור, אך אין זה המקום להרחיב לגבי הסיבות לכך.

שפיכות דמים הוא האיסור לרצוח. ליטול חיים. מאחורי איסור עומדים כמה וכמה עניינים מהותיים, וזה אחד מהם: לכל אדם באשר הוא אדם יש זכויות רבות (לצד חובות כמובן). אפשר ואף צריך לדון על הזכויות השונות המוקנות לכל אדם, ואף לפעול למען כך שאנשים יוכלו ליהנות מהזכויות שמגיעות להם.

עם זאת, כאשר אדם איננו חי, מכיוון שנרצח, אין כבר על מה לדבר. ניטל הטעם להכל. הזכות לחיים היא זכות בסיסית ביותר, מכיוון שאם אין אותה – אין לאדם דבר (בעולם הזה כמובן). על פי רוב, אדם יכול להסתדר ללא הזכויות שמגיעות לו על פי החוק הקבוע במקום מגוריו ועל פי חוקי היושר והמוסר האנושיים. עם זאת, ללא הזכות הזו, הזכות לחיים ולשמירה על החיים, אין אדם יכול להסתדר, מכיוון שהוא כבר אינו בין החיים. לכן, מסיבה זו בין היתר, הפגיעה בזכות זו היא כה מהותית, ועונשה כה חמור.

עבודה זרה, העבירה השלישית שעליה התורה ציוותה ‘יהרג ובל יעבור’, עוסקת באיסור לעבוד, להתפלל, להשתחוות, וכיוצא בזה, לשום אל, דמות, או כל ישות אחרת, מלבד הקב”ה. עניין זה, העוסק בעבודה רוחנית המופנית רק כלפי ה’, אלוהי ישראל, ולא לאלוהים אחרים, הוא עניין מאוד שורשי ובסיסי בתורת ישראל. ולכן, כמו שאמרנו, הוא גם מוזכר בהבלטה והרחבה בעשרת הדברות.

ובכן, כפי שאמרנו, בית המקדש הראשון, שהיה המקום בו השרה ה’ את עיקר שכינתו על עם ישראל, ולכן ביטא מקום זה ביתר שאת ועוז את הקשר החזק בין הקב”ה וישראל, נחרב כאשר עם ישראל עבר על שלושת העבירות החמורות ביותר בתורה, והתדרדר עד מאוד מבחינה רוחנית.

כאשר בית המקדש נחרב הוא הפסיק כמובן לשמש כמרכז הרוחני של עם ישראל. יתרה מכך, כליו היקרים והקדושים של בית המקדש נבזזו ונלקחו לבבל. לגבי התאריך המדויק בו נחרב בית המקדש הראשון, ישנה מחלוקת בין חכמי ישראל. על פי ספר מלכים ב’, פרק כ”ה, פס’ ח’, זה קרה ב ז’ באב. ואילו בספר ירמיהו, פרק נ”ב, פסוק י”ב, כתוב שחורבן הבית התרחש בי’ באב.

חז”ל מתרצים את העניין הזה ומסבירים שלמעשה בז’ באב נכנסו הבבלים למקדש, לקראת סוף ט’ באב הם הציתו אותו באש, ובי’ באב הוא המשיך לבעור. בסופו של דבר התענית אכן נקבעה, כפי שאנו יודעים, לט’ באב, אך עם זאת, כדאי לדעת שלמשל לדעת רבי יוחנן, נכון היה לקבוע את התענית המרכזית לציון חורבן בית המקדש בי’ באב, מכיוון שעיקר הבית המקדש נשרף בתאריך זה.

כעת, לאחר שהרחבנו לגבי בית המקדש עצמו, נדבר בהמשך המאמר על נושאים חשובים ביותר, שכדאי מאוד להכירם, והנם קשורים בעבותות של ברזל לבית המקדש.

העניין הראשון שאותו נזכיר הוא המשכן, מכיוון שהמשכן למעשה קדם לבית המקדש, ושימש כהכנה מסוימת לקראת בואו. המשכן, אותו בנו בני ישראל בעקבות ציוויו של הקב”ה לאחר שיצאו ממצרים והלכו במדבר סיני, היה למעשה אוהל רחב ממדים, שתפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל. המשכן היה המרכז הרוחני העיקרי של עם ישראל עד אשר שלמה המלך בנה בירושלים את בית המקדש הראשון.

רוב המשכן היה עשוי מעצים, בדים, קרשים, ומתכות. המשכן היה מחולק לשני חלקים – קודש וקודש הקודשים. בקודש הוצבו מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים, ומזבח הקטורת. בקודש הקודשים הונח רק את ארון הברית.

שורשה של המילה ‘משכן’ נובע מהמילה שכינה. במשכן, כך מלמדת אותנו התורה, החליט הקב”ה להשרות את שכינתו. מעבר לשכינתו של ה’ במשכן, ולקדושה שאפפה בעקבות כך את המקום, הקב”ה רצה שיהיה מקום אחד מרכזי שבו יקיימו בני ישראל את עבודתם הרוחנית.

כעת נרחיב מעט לגבי חג החנוכה, מכיוון שהוא קשור בקשר ישיר ואמיץ למשכן. חג החנוכה הינו חג המתחיל בכ”ה בכסלו, נמשך שמונה ימים, ומסתיים בב’ בחשוון. בחג החנוכה עם ישראל מציין כמה דברים, וביניהם השבת המלכות הישראלית לארץ ישראל, ניצחון החשמונאים על היוונים, השגת השליטה בבית המקדש, מיגור האויבים אשר בקשו לאסור על עם ישראל לקיים את מצוות התורה, וניסו להשכיח את התורה מישראל.

כמו כן, אנו מודים לה’ וחוגגים בחנוכה את נס פך השמן, שבמהלכו פך שמן שהיה אמור להאיר את המנורה במשך יום אחד, עשה זאת במשך שמונה ימים. בגלל אותו נס נוהגים ישראל להדליק חנוכיות בכל יום מימי החג.

ביום הראשון של החג מדליקים נר אחד, ובכל יום מוסיפים עוד נר, עד שמגיעים לשמונה. ישנם כמה מנהגים יפים הנוהגים בחג החנוכה, וביניהם לסובב סביבונים, להכין סופגניות ולביבות, ולהעניק לילדים דמי חנוכה.

לסיום מאמר זה, נרחיב מעט לגבי שלמה המלך, שכאמור היה זה שמונה על ידי הקדוש ברוך הוא לבנות את בית המקדש הראשון, וזכה בזכות אדירה זו, שנזקפת לטובתו לעד ולנצח נצחים.

שלמה המלך, בנו של דוד המלך, היה המלך השלישי של עם ישראל. קדמו לו שאול, ואביו דוד. אמו של שלמה היא בת שבע, אחת מנשותיו של דוד המלך. שלמה מלך במשך 40 שנה עם כל על ישראל, ולאחר מכן, בעקבות חטאיו, המלוכה התפצלה לשתיים – יהודה וישראל.

במהלך מלכותו בנה שלמה המלך קשרים טובים ואיתנים עם הרבה ארצות גדולות וחשובות, ממקומות רבים ברחבי העולם. עניין זה סייע בידו להפוך את מדינת ישראל, בראשותו, שליבה היה בית המקדש, למעצמה צבאית וכלכלית חזקה ביותר. על פי המסורת, שלמה המלך נפטר בירושלים, ואף נקבר בה.

לדעת רבים, ההישג הכי גדול והכי חשוב של שלמה המלך הוא שה’ זיכה אותו להיות זה שיבנה את בית ה’, את בית המקדש הראשון. לפי המסורת, דוד המלך, אביו של שלמה, היה אמור לבנות את בית המקדש הראשון, אך בגלל שהשתתף בהמון מלחמות, ה’ החליט שלא הוא יבנה את בית המקדש, אלא בנו שלמה שימלוך אחריו.

מעבר לכך ששלמה היה מלך, הוא גם היה החכם באדם, בדורו, בדורות שקדמו לו, ובכל הדורות העתידיים. ראשיתו של עניין זה נעוצה באחת משיחותיו של שלמה עם ה’. במהלך שיחה זו, שהתקיימה ביניהם בתקופה שבה סיים שלמה סיים לבנות את בית המקדש, כך התורה מספרת, אמר ה’ לשלמה שהוא יכול לבקש ממנו מה שעולה על רוחו.

שלמה המלך, בתגובה, ביקש מה’ חכמה יתירה, ולב שומע, כפי שמתבטא בבקשתו: “ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע”. באותו היום קיבל שלמה מה’ את תוספת החוכמה, והוכתר כחכם מכל אדם. עניין זה, בין היתר, סייע לו בבניית בית המקדש הראשון, שכאמור היה מקום השראת שכינתו העיקרי של הקב”ה, מבנה מרשים באופן יוצא דופן, אשר היה מקור להתפעלות והשראה עבור עם ישראל, ועבור אנשים רבים מכל רחבי העולם העתיק.