בית המקדש השני

מאת אבנר שאקי

תקציר:

בית המקדש השני היה מבנה מרשים ביופיו, שנבנה כ-70 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, על רחבת הר הבית בירושלים. בית המקדש השני נבנה על ידי עולי שיבת ציון. לפי דברי חז”ל, בית המקדש השני עמד על תלו במשך 420 שנה, משנת 530 לפני הספירה ועד שנת 70 לספירה (למניינם), ולמעשה תפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל.

בית המקדש השני נחנך בג’ באדר, בשנה השישית למלכותו של דריווש הראשון מלך פרס. אחד הגורמים המעשיים שהביאו לבנייתו של בית המקדש הייתה הכרזת כורש. הכרזת כורש הייתה הכרזה של מייסד הממלכה הפרסית, ששלטה אז במדינות רבות בעולם ביד רמה, אשר טענה שכל עם רשאי לחזור לעבוד את אלוהיו.

הרחבה:

בית המקדש השני היה מבנה מרשים ביופיו והדרו, שנבנה כ-70 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, על רחבת הר הבית בירושלים. בית המקדש השני נבנה על ידי עולי שיבת ציון. שיבת ציון הוא שמה של חזרת היהודים אשר הוגלו מבבל לארץ ישראל, אשר הונהגה על ידי עזרא, נחמיה, זרובבל מבית דוד, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול.

בית המקדש השני נחנך בג’ באדר, בשנה השישית למלכותו של דריווש הראשון מלך פרס. אחד הגורמים המעשיים שהביאו לבנייתו של בית המקדש הייתה הכרזת כורש. הכרזת כורש הייתה הכרזה של מייסד הממלכה הפרסית, ששלטה אז במדינות רבות בעולם ביד רמה, אשר טענה שכל עם רשאי לחזור לעבוד את אלוהיו. בזכות כך, בין היתר, התאפשרו חזרתו של השלטון היהודי לארץ ישראל ובניית בית המקדש.

לפי דברי חז”ל, בית המקדש השני עמד על תלו במשך 420 שנה, משנת 530 לפני הספירה ועד שנת 70 לספירה (למניינם), ולמעשה תפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל, בו השרה הקב”ה את שכינתו באופן העוצמתי ביותר. בנוסף, ידוע כי עמים מקומיים אשר התגוררו בארץ ישראל ניסו למנוע את הקמת בית המקדש, והצליחו לעכב את השלמת בנייתו, אך לא לסכלה לגמרי.

עוד בעניין בניית בית המקדש השני כדאי וחשוב לדעת, שאמנם נבנה הוא על ידי עולי בבל בתקופת שיבת ציון, אך בית המקדש שופץ באופן משמעותי על ידי המלך הורדוס, שהיה מלך יהודה החל משנת 37 לפני הספירה, ועד מותו.

כאמור, המקדש אותו בנו עולי בבל היה פשוט יחסית למצבו הסופי. המלך הורדוס פיאר את בית המקדש במאוד מאוד, ויש הטוענים שעשה זאת בעיקר כדי שהיהודים יאהבו אותו. הורדוס הגדיל משמעותית את שטח הר הבית, בנה חומות גבוהות מסביבו, וציפה לא מעט דברים בו בזהב ושיש. משום כך, הפך מתחם המקדש למתחם המקודש הגדול בעולם.

עוד ידוע לנו בהקשר זה שההיכל בבית המקדש התנשא לגובה של 70 מטר, ושצאצאיו של הורדוס המשיכו לשפר ולרומם את קרנו של בית המקדש. לכן, אגב, אמרו חז”ל את האמרה שמופיעה במסכת בבא בתרא, דף ד’, עמ’ א: “מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו”.

עוד בעניין בית המקדש השני, כדאי וחשוב לדעת שמחקרים וחפירות ארכיאולוגיות העלו ממצאים שמוכיחים את קיומו. בין היתר, בעניין זה, אפשר למנות את כתביו של יוסף בן מתתיהו, שבהם מתואר את מבנה המקדש.

לגבי מטרותיהם של בוני בית המקדש, אפשר לומר כמה וכמה דברים. בין היתר, רצו הם להשיב את מוקד השכינה לישראל, שבו מתגלה ה’ באופן הכי משמעותי וחזק. מעבר לכך, הייתה חשיבות עליונה בבנייתה של לשכת הגזית, שהייתה סמוכה לבית המקדש, ובה ישבה הסנהדרין. הסנהדרין הייתה מועצת חכמים עליונה, אשר הורתה את דבר ה’, וסייעה במאוד מאוד לעם ישראל.

מעבר לכל זאת, בסביבות בית המקדש היו חכמים רבים שעסקו בתורת ישראל ובהגות היהודית. לצדם, במקומות שונים בבית המקדש הלווים היו מנגנים ושרים, הכהנים הקריבו קורבנות, ועמך בית ישראל היו מגיעים – איש איש לצרכיו השונים.

בבית המקדש השני את הקורבנות הקריבו בעזרה הפנימית, שהייתה סביב ההיכל. בהיכל עצמו הודלקו הקטורת ואש התמיד, ובקודש הקודשים, בניגוד לבית המקדש הראשון שבו היו ארון הברית, הכרובים, וכו’, היה רק את האבן השתייה, שעליה הקטיר הכהן קטורת, פעם בשנה, ביום הכיפורים. דברים נוספים שהיו חסרים בבית המקדש השני הם צנצנת המן, האורים והתומים, ומטה אהרון.

עוד לגבי הקורבנות, כדאי וחשוב לדעת, שבימים ההם הייתה גבייה של מחצית השקל, ובכסף שנגבה למעשה היו קונים את קורבנות הציבור, שהוקרבו על ידי הכהנים כל בוקר וערב. עם זאת, כידוע, זמני השיא בהגעתם של ישראל לבית המקדש היו כמובן שלושת הרגלים – פסח, שבועות, וסוכות. בחגים אלה היו מגיעים המוני עמך בית ישראל, כפי שה’ ציווה, ומקיימים את ההלכות הנדרשות.

כעת, לאחר שכתבנו אודות כמה מהדברים העיקריים ביותר הקשורים לבית המקדש השני, נרחיב על כמה דברים הקשורים לבית המקדש השני. יום הכיפורים, אותו הזכרנו קודם, קשור בקשר אמי וחזק עם בית המקדש. לקודש הקודשים, שהוא לב לבו של בית המקדש, היה רשאי להיכנס רק אדם אחד – הכהן הגדול, ורק ביום אחד – ביום הכיפורים. ולכן, בין היתר, יש בין השניים קשר כה משמעותי.

יום כיפור, המצוין מדי שנה בשנה בי’ בתשרי, הוא יום התשובה והסליחה העיקרי במסורת ישראל. יום הכיפורים הוא יום בעל סגולה וקדושה מיוחדת בלוח השנה בעברי, והוא מתבלט בקדושתו אפילו בין חגי ישראל היותר קדושים והיותר עליונים.

ביום הכיפורים חלים חמישה איסורים על כלל האנשים והנשים מעם ישראל: אכילה, שתייה, סיכה, נעילת הסנדל (נעילת נעליים מעור), ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

לאחר שדיברנו מעט אודות יום הכיפורים, כעת, בחלק זה של המאמר, נרחיב אודות שלושת התעניות המרכזיות שנקבעו בשביל לציין את חורבן בתי המקדש. בתי המקדש, כשם שאמרנו לעיל, הם חלק משמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, באמונתו, בתורתו, ולמעשה בכל הקשור לו.

גם כיום, אנו נושאים עינינו בתפילה ובציפייה אל הקב”ה, ומתפללים כמה פעמים בכל יום שיבנה עבורנו את בית המקדש השלישי והנצחי. כל עוד שעם ישראל חי בלי בית המקדש, העיקר חסר מן הספר, וחייו מדולדלים וטפלים במאוד מאוד לעומת מה שהיה יכול להיות. הגאולה, ביאת המשיח, ובניית בית המקדש, הם חלומם הגדול של עם ישראל, לאורך כל הדורות כולם.

עשרה בטבת הוא יום התענית הראשון בלוח השנה העברי מבין שלושת ימי התענית, ולכן נפתח דווקא בו. עשרה בטבת הוא יום צום, החל בתאריך י’ בטבת. חכמינו זכרונם לברכה תקנו את הצום הזה מכיוון שבדיוק ביום זה, בשנת ג’של”ו (426 לפני הספירה, למניינם), בשנה התשיעית למלכות צדקיהו מלך יהודה, החל המצור שנבוכדנצר מלך בבל הטיל על ירושלים העתיקה, בסוף ימי בית המקדש הראשון.

צום עשרה בטבת הוא מהצומות שמתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים שאחריו, ולא מהצומות שנמשכים למעלה מ-24 שעות, כדוגמת תשעה באב ויום הכיפורים. בעניין זה יש לומר שגם האיסורים ביום זה שונים מתשעה באב ויום הכיפורים, ובעשרה בטבת אסרו חז”ל אכילה ושתייה, ולא אסרו סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה, כמו שאסרו הם בתשעה באב וביום הכיפורים.

הצום השני על פי לוח השנה העברי הוא י”ז בתמוז, ולכן נעסוק בו כעת. י”ז בתמוז הוא אחד מימי הצומות שקבעו חכמינו זכרונם לברכה כזכר לחורבנם של שני בתי המקדש. בי”ז התרחשו חמישה דברים שבגינם אנו צמים: משה רבינו שבר את לוחות הברית, בוטל קורבן התמיד, הובקעה העיר, אפוסטומוס הרשע שרף את התורה, והועמד צלם בהיכל.

תענית י”ז בתמוז מתחילה בעלות השחר ומסתיימת בצאת הכוכבים. מלבד זאת, ביום י”ז בתמוז למעשה מתחילים ימי בין המצרים, הידועים גם בשמם: ‘שלושת השבועות’, והם למעשה שלושה שבועות שכאמור מתחילים בי”ז בתמוז, ומסתיימים בט’ באב, היום בו נחרבו שני בתי המקדש, וחלים בהם כמה וכמה דיני אבלות לזכר כך.

בחלק גדול מקהילות ישראל, במיוחד בקרב עדות המזרח, נהוג להכריז בבית הכנסת, בשבת שלפני תענית י”ז בתמוז את ההכרזה הבאה, שכולנו מקווים שתתקיים במהרה: “אחינו בית ישראל שמעו – צום הרביעי יהיה ביום… יהפכהו הקב”ה לששון ולשמחה, כמו שנאמר: “כה אמר ה’ צבאות – צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו”. ונאמן אמן.

יום התענית השלישי שמופיע בלוח השנה העברי הוא ט’ באב, ולכן נעסוק בו כעת. ט’ באב  הוא היום בו נחרבו שני בתי המקדש של עם ישראל, שהיו שניהם בירושלים. יום זה הוא יום התענית המרכזי על חורבן בתי המקדש, ולכן הוא יום אבל לכל בית ישראל זה למעלה מ-2000 שנה.

מעבר לחורבנם המצער והמייסר של חורבן בתי המקדש, בט’ באב התרחשו עוד שלושה דברים קשים ומצערים שעליהם אנו מתענים, ועוד כמה שהתרחשו לאחר חתימת הגמרא: נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ בגלל חטא המרגלים, כיבוש העיר ביתר, וחרישת ירושלים בידי הרומאים.

בתקופות מאוחרות יותר, התרחשו ביום זה אירועים קשים נוספים לעם ישראל, כמו גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי ספרד, הגירוש מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה, ועוד. בסמיכות לט’ באב, וגם את זאת כדאי וחשוב לדעת, בוצע גם גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. בעקבות כל האירועים הקשים הללו, חלים בט’ באב חמשת האיסורים החלים ביום כיפור: אכילה, שתייה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה.

כסיום לעיסוק בתעניות שבאמצעותן אנו זוכרים ומציינים את חורבן שני בתי המקדש, נדבר כעת על ימי בין המצרים, הקשורים לנושא באופן הדוק. ימי בין המצרים הם למעשה שלושה שבועות שמתחילים בי”ז בתמוז ומסתיימים בט’ באב, הידועים גם בשמם: ‘שלושת השבועות’.

בימי בין המצרים חלים כמה וכמה מנהגי אבלות, שאותם אנו נוהגים כדי לזכור את חורבן שני בתי מקדשנו, ולהתאבל עליהם. ככל שמתקרבים לט’ באב, מתווספים עוד ועוד מנהגי אבלות. מתוקף כך, בין היתר, נוהגים ישראל שלא לקנות דברים חדשים, לא ללכת לים, לא להסתפר ולהתגלח, לא לאכול בשר, לא לשמוע מוזיקה, ולא לקיים מסיבות שאינן סעודות מצווה.

הדבר העיקרי הקשור לימי בין המצרים, ואף העיקרי בתורה כולה, הוא עניין אהבת החינם בין עם ישראל. בית המקדש הראשון נחרב בעוון שלושת העבירות החמורות בתורה, כאמור לעיל. עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. הקב”ה מחל לישראל, כך אומרים חכמינו, אחרי 70 שנה, ובדיוק לאחר 70 שנה, נבנה בית המקדש השני.

לעומת זאת, בית המקדש השני נחרב על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בעוון שנאת חינם. והנה כי כן, עינינו הרואות, הקב”ה עוד לא מחל לישראל על עוון זה, ובית המקדש השלישי עוד לא נבנה, וכבר עברו יותר מ-2,000 שנים מאז חורבן הבית השני. בעקבות כל זאת, אנו רואים עד כמה חשובה אהבת החינם בין עם ישראל, ועד כמה יקרה בעיני ה’ אהבת ואחדות ישראל.