ברכת המזון

מאת אבנר שאקי

תקציר:

ברכת המזון היא ברכה שאותה מברכים לאחר שאוכלים לחם, או כל דבר אחר שעליו מברכים את ברכת ‘המוציא לחם מן הארץ‘: פיתות, לחמניות, חלות, וכיוצא בזה. הכמות המינימלית הדרושה לחיוב בברכת המזון מכונה בשפה ההלכתית ‘כזית‘. במובנה המקורי, הייתה מידה זו כשיעור של זית ממוצע, אך כיום משמעותה שוות ערך לנפח הגדול מזית ממוצע, ונאמדת בדרך כלל בין 25 ל-50 סמ“ק.

טעמה העיקרי של ברכת המזון, בדומה לטעמן של רוב הברכות, הוא הודיה לקב“ה. בכל ברכה וברכה אנו מודים לקב“ה על הדבר המסוים שבו כל ברכה וברכה עוסקת, ובברכת המזון אנו מודים לה‘ על כמה דברים, ובראשם – על כך שנתן לנו את האוכל שאכלנו עכשיו, שהיה לנו בעבר ושיהיה לנו בעתיד, ועל כך שיש לנו מסוגלות לאכול אותו וליהנות ממנו.

הרחבה:

ברכת המזון היא ברכה שאותה מברכים לאחר שאוכלים לחם, או כל דבר אחר שעליו מברכים את ברכת ‘המוציא לחם מן הארץ‘: פיתות, לחמניות, חלות, וכיוצא בזה. הכמות המינימלית הדרושה לחיוב בברכת המזון מכונה בשפה ההלכתית ‘כזית‘. במובנה המקורי, הייתה מידה זו כשיעור של זית ממוצע, אך כיום משמעותה שוות ערך לנפח הגדול מזית ממוצע, ונאמדת בדרך כלל בין 25 ל-50 סמ“ק.

את המקור לציווי ה‘ על ברכת המזון אנו מוצאים בתורה שבכתב, והוא מופיע בספר דברים, פרק ח‘, פסוק י‘: “ואכלת ושבעת וברכת את ה‘ אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך“.

לפי פסוק זה, יש מקום לחשוב ולומר שניתן להבין שהקב“ה מצווה את עם ישראל לברך את ברכת המזון רק במקרה שאוכלים הם עד כדי שביעה, ככתוב: “ואכלת, ושבעת, וברכת“. עם זאת, חכמינו זכרונם לברכה הוסיפו ואמרו שיש לברך את ברכת המזון גם במקרה שבו לא שובעים, אך נאכלה לפחות כמות של ‘כזית‘.

לאחר שדיברנו על מקור ציוויה של ברכת המזון, כעת נדבר על טעמי המצווה. טעמה העיקרי של ברכת המזון, בדומה לטעמן של רוב הברכות, הוא הודיה לקב“ה. בכל ברכה וברכה אנו מודים לקב“ה על הדבר המסוים שבו כל ברכה וברכה עוסקת, ובברכת המזון אנו מודים לה‘ על כמה דברים, ובראשם – על כך שנתן לנו את האוכל שאכלנו עכשיו, שהיה לנו בעבר ושיהיה לנו בעתיד, ועל כך שיש לנו מסוגלות לאכול אותו וליהנות ממנו.

בנוסף לטעם זה, טעם נוסף לברכת המזון הנו תפילתנו לה‘ על צרכינו, ובקשתנו ותחנונינו ממנו שברוב חסדיו יתן לנו את מבוקשנו. הבקשה העיקרית בברכת המזון, באופן טבעי, היא בקשה על המזון והפרנסה. פרנסתו של אדם היא דבר הכרחי לשם קיומו, וכל אדם צריך לאכול כדי להתקיים, ולכן זו בקשה בסיסית ומהותית ביותר.

עם זאת, כדאי לדעת שבברכת המזון אנו מודים לה‘ על מגוון דברים, ובד בבד גם מבקשים ממנו מספר דברים, וביניהם – ביאת המשיח, בניית בית המקדש והשלישי, ועוד, כפי שיבואר בהמשך.

כעת, לאחר שדיברנו על מספר דברים הקשורים למקור וטעמי מצוות ברכת המזון, נדבר על הלכות ודינים הקשורים אליה. בעניינים אלה, כנהוג בכל הכתבים שעוסקים בענייני הלכות, ההמלצה היא שכל אדם ינהג לפי ההלכות שהוא הולך לפיהן, ולא יסתפק במה שילמד פה ושם באופן מזדמן.

וכעת להלכות עצמן. כידוע, השכחה מצויה בעולם, ולעתים אדם יכול לא להיות בטוח האם בירך ברכת המזון או לא. במקרה שכזה, אומרים רוב הפוסקים, אם אותו אדם שבע ממה שאכל, אזי יברך ברכת המזון. מאידך, אם לא שבע אותו אדם ממה שאכל, לא יברך.

פסיקה זו נובעת מכלל הלכתי חשוב וידוע: אם יש ספק לגבי ברכות שמקורן הוא בחיוב מהתורה שבכתב, הנקראות ‘מצוות דאורייתא‘, אזי יש לברך שוב. מאידך, אם מדובר במקרה של ספק בברכות שמקורן בדברי חז“ל, הנקראות ‘מצוות דרבנן‘ – לא מברכים שוב.

עוד עניין שקשור לספקות לגבי החיוב בברכת המזון הוא המצב בו אדם אכל פחות מ ‘כזית‘ לחם, אך אכל דברים נוספים יחד עם הלחם, והגיע לכדי שביעה. במקרה כזה, לפי פוסקים רבים, על האדם לברך ברכת המזון, וחיוב זה הוא מהתורה.

חובת ברכת המזון חלה גם על גברים וגם על נשים, ואין חילוק ביניהם בעניין זה. עם זאת, יש האומרים שחיוב הנשים בברכת המזון הוא מדאורייתא, ויש האומרים שחיוב הנשים בברכת המזון הוא מדרבנן. חילוק זה במקור חיוב המצווה, יכול להשפיע על ההלכה במקרה של ספק, כמו שציינו לעיל.

כעת, לאחר שהרחבנו מעט לגבי הלכות חשובות ונצרכות של ברכת המזון, נדבר מעט על הנוסח שלה. כפי שאמרנו לעיל, מקור הציווי על ברכת המזון מופיע בתורה שבכתב. עם זאת, הנוסח שלה לא מצוין בתורה שבכתב. בעקבות כך, מספר צדיקים מתקופות שונות התגייסו לעניין, ו ‘תקנו‘ את נוסח ברכת המזון, כלומר כתבו וערכו אותו.

בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, כתוב שמשה רבינו זצ“ל תיקן את הברכה הראשונה של ברכת המזון, הידועה בשמה: ‘ברכת הזן‘. לפי גמרא זו, תיקן משה רבינו את הברכה הזו, שהיא הברכה הראשונה והעיקרית בברכת המזון, בעקבות ירידת המן.

המן היה האוכל העיקרי אותו אכלו בני ישראל במדבר. דרך הגעתו של המן לבני ישראל הייתה פלאית וניסית – בכל בוקר המן ירד מהשמיים, ונחת ליד כל אוהל מאוהלי ישראל, לפי הכמות המדויקת של בני הבית. את המן לא היה ניתן לשמור מיום ליום, אלא רק לאוכלו ביום בו ירד. ביום שישי המן ירד בכמות כפולה, מכיוון שבשבת המן לא ירד מהשמיים. מסיבה זו, אגב, מברכים בשבת על שני לחמים, מה שנקרא: “לחם משנה“.

עם זאת, כדאי לדעת שאופן הגעתו של המן לא היה הדבר הפלאי היחיד בעניינו. חז“ל מלמדים אותנו שכל אחד ואחד מעם ישראל יכל לטעום במן איזה טעם שרצה. אדם היה מחליט איזה טעם מתחשק לו לטעום כעת, והמן אותו היה אותו אדם אוכל, היה נטעם כאותו טעם שהאדם בחר.

מכיוון שהמן היה המזון העיקרי אותו אכלו בני ישראל במדבר, אפשר בנקל להבין מדוע משה רבינו תיקן דווקא עליו את ברכה מיוחדת הקשורה למזון, שלימים הוכנסה לברכת המזון כפי שאנו מכירים אותה כיום. עיקר עניינה של הברכה הראשונה בברכת המזון הראשונה היא הודיה לה‘, והבעת הערכתנו לטובו. בהתחשב בסיבות תיקונה של ברכת המזון, ההקשר נראה ברור ופשוט.

את הברכה השנייה של ברכת המזון, כך מלמדים אותנו חז“ל בגמרא שהוזכרה לעיל, תיקן יהושע. יהושע בן נון, בן שבט אפרים, היה משרתו ותלמידו של משה רבינו. לאחר שנפטר משה, יהושע כיהן כמנהיגו של עם ישראל. בתוך כך, לדעת רבים, הדבר המרכזי אשר עשה יהושע בחייו הוא הכנסתו על עם ישראל לארץ ישראל וכיבושה. כזכור, משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל, מכיוון שנענש על ידי ה‘, ולכן יהושע הכניס את בני ישראל לארצם.

הברכה השנייה, כך חשוב וכדאי לדעת, עוסקת בכמה דברים, וביניהם בהודאה לה‘ על כך שנתן לנו את ארץ ישראל, את מצוות ברית המילה, ואת התורה הקדושה. יש כמה וכמה דברים הקושרים בין שלושת אלה, ושלושתם עניינים חשובים במיוחד במסורת ישראל, אך אין זה המקום להרחיב בכך.

את הברכה שבאה כמעט מיד לאחר מכן, ברכת ‘בונה ירושלים‘, תקנו דוד המלך ובנו שלמה המלך. דוד המלך מלך בתחילה בחברון, ואחר כך בירושלים. שלמה בנו ירש אותו במלוכה, ואף הוא מלך על כלל עם ישראל מירושלים. לדוד ושלמה היה קשר עמוק ואיתן לירושלים, והקשר שלהם לברכת ‘בונה ירושלים‘ חזק וברור. מעבר לכך, כדאי לדעת, שגם בברכה זו גם מתפלל עם ישראל על פרנסתו ומזונותיו.

הברכה האחרונה מברכות ברכת המזון שעליה מדובר באותה גמרא ממסכת ברכות היא ברכת ‘הטוב והמיטיב‘. את הברכה זו, כך מלמדים אותנו חז“ל, תקנו חכמי יבנה. לאחר שחרבה ירושלים, בה כידוע שכן בית המקדש – ולצדו הסנהדרין, כלומר חכמי ישראל שתפקדו הלכה למעשה כמרכז הרוחני של עם ישראל, עבר אותו מרכז רוחני ליבנה. תקופה זו הייתה מורכבת במיוחד עבור עם ישראל, אך ב“ה גם בה התרחשו כמה וכמה דברים משמחים, ובזכות כך, בין היתר, תקנו חכמי יבנה את ברכת ‘הטוב והמטיב‘. 

לאחר שדיברנו מעט על נוסח ברכת המזון, והאנשים שתקנו אותו, נדבר כעת על הזימון, שמקדים את ברכת המזון. שלושה אנשים שאכלו יחד חייבים לעשות זימון, או בשם הפועל ‘לזמן‘, לפני ברכת המזון. נוסחי הזימון שונים הם בקרב עדות ישראל, אך עיקר הזימון הוא: “רבותי נברך, יהי שם ה‘ מבורך מעתה ועד עולם, ברשות מלכא אלהא קדישא, וברשות בעלי הבית, חכמים, חברים, נברך שאכלנו משלו“.

תורת ישראל מחשיבה במאוד מאוד את כוחה של הקבוצה. את כוחם של כמה אנשים יחד. כמובן שכל אחד בפני עצמו הוא חשוב ביותר בעיני הקב“ה, ותפילתו יקרה גם הוא מתפלל לבדו, אך עם זאת, כידוע, לתפילה משותפת של אנשים רבים יש כוח חזק באופן מיוחד.

משום כך, כאשר כמה אנשים מצטרפים יחד בתפילה או בברכה, כוחה מועצם במאוד מאוד, ומסיבה זו, בין היתר, ציוונו חכמים לזמן כאשר אוכלים שלושה אנשים או יותר יחד. בנוסף לכך, חשוב וכדאי לדעת, שהקב“ה מצווה אותנו לקדש את החומר. כלומר לעסוק בחומר, מתוך קדושה וטהרה, וכך להעלות ולקדש אותו, ולמעשה לחיות את החיים בצורה נאותה ומתוקנת.

והנה כי כן, בסעודה, לכאורה, יש דבר מאוד חומרי. יש רעב, מזון גשמי, ולאחר מכן שובע. וגם במקום כזה, שהוא לכאורה שיא החומריות, ויש התעסקות רבה בהכנה גשמית ובפעולות גשמיות, הקב“ה מצווה אותנו על ידי חז“ל לקדש אותו, בין אם מדובר באדם שאכל לבדו, שעליו לברך ולהודות לה‘ על מה שנתן לו, וקל וחומר כאשר מזמנים, ומברכים יחד, ונמצא שם שמיים מתקדש ברבים עוד יותר. לסיום עניין הזימון, נאמר שאם מזמנים יחד עשרה אנשים, אזי מוסיפים לזימון את המילה ‘אלוהינו‘, כפי שמופיע בנוסחים השונים של ברכת המזון.

תוספת חשובה נוספת בברכת המזון היא ברכת ‘ועל הניסים‘. ברכה זו היא ברכה שמופיעה בשני נוסחים – נוסח מיוחד לחג החנוכה ונוסח מיוחד לחג הפורים. בחגים אלה, כידוע, נעשו ניסים גדולים לעם ישראל, ובברכת המזון החלה בימים אלה – מזכירים את אותם ניסים, שעליהם אנו מודים לה‘ בכל מאודנו.

עוד שתי תוספות חשובות שמופיעות בימים מיוחדים בברכת המזון הם ברכת ‘רצה‘ וברכת ‘יעלה ויבוא‘. ברכת ‘רצה‘ מתווספת בברכת המזון שנאמרת בשבת, ואילו ‘יעלה ויבוא‘ נוספת בחגי ישראל, ראשי חודשים, וכיוצא בזה.

התוספת האחרונה שנעסוק בה במאמר זה היא ‘ברכת האורח‘. כאשר אדם מתארח אצל אדם מסוים, עליו להוסיף בברכת המזון את ‘ברכת האורח‘. בברכה זו מבקש האדם מה‘ שישפיע שפע רב על האדם שאירח אותו, כאות להוקרת תודה והערכה על אירוחו.

עניין נוסף שחשוב להכיר בקשר לברכת המזון הוא ‘מים אחרונים‘. מופיע בספרים הקדושים שאחרי סיום האכילה, ולפני ברכת המזון, יש ליטול ידיים. לעניין זה יש שתי סיבות: יש חשיבות לברך את ברכת המזון כאשר הידיים נקיות, מפאת קדושתה, ובנוסף לכך, בימי קדם השתמשו במלח סדומית כתבלין. מלח זה היה יכול לעוור את העיניים, ולכן הורו חז“ל לשטוף את הידיים לפני שחוזרים לעיסוקים הרגילים. כיום, לפי דעת רוב הפוסקים, עדיין יש חובה ליטול ‘מים אחרונים‘, למרות שכבר לא משתמשים במלח סדומית.

לסיום המאמר על ברכת המזון, נדבר על עניין ‘ברכה על הכוס‘. יש עניין מיוחד להכין לפני ברכת המזון כוס ולמלא בה יין. מיד בסיום ברכת המזון, האדם שזימן מרים את הכוס, ומברך עליה ‘בורא פרי הגפן‘.

בעניין זה, של ‘ברכה על הכוס‘, יש פוסקים הסוברים שיש לברך על היין בכל פעם שמברכים ברכת המזון, ויש סוברים שלא בכל ברכת המזון יש לברך על היין בתום הברכה. בפועל, כיום, מברכים על הגפן בתום בברכת המזון בעיקר באירועים משמחים, סעודות מצווה, חתונות וכיוצא בזה. שבעזרת ה‘ תמיד נזכה לאכול רק כדי שיהיה לנו כוח ויכולת לעבוד את ה‘, ושנזכה לברך את ה‘ על השפע האדיר שהוא נותן לנו, וליהנות ממנו בקדושה וטהרה במאוד מאוד.