הרמב”ם

מאת אבנר שאקי

תקציר:

הרמב”ם, רבי משה בן מימון, היה מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. בנוסף לזאת, הרמב”ם היה גם פילוסוף חשוב ביותר בדורו, רופא, חוקר, ומנהיג. הרמב”ם נולד בשנת ד’תתצ”ח (1,135 למניינם) בעיר קורדובה שבספרד, ובמהלך חייו כתב מספר רב של ספרים, וביניהם: ‘משנה תורה’, ‘מורה נבוכים’, ‘פירוש הרמב”ם למשנה’, ועוד. ספרים אלה אשר כתב הרמב”ם מהווים לדעת רבים חלק מבסיסו האיתן של ארון הספרים היהודי.

הרמב”ם המשיך לעסוק בכתיבה תורנית, לצד עיסוקיו השונים, במשך שנים רבות, וממש עד סמוך לפטירתו. הרמב”ם נפטר בכ’ טבת ד’תתקס”ה (1,204 למניינם), בעודו בן 69. לאחר מותו של הרמב”ם, בנו אברהם המשיך אותו בחלק מתפקידיו, ובעיקר בהנהגת יהודי מצרים. הרמב”ם ביקש בצוואתו שאחרי מותו יעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, וכך אכן קרה. עצמותיו של הרמב”ם הועלו אחר כבוד לארץ ישראל, ונטמנו בבית הקברות בטבריה.

הרחבה:

הרמב”ם, רבי משה בן מימון, היה מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. בנוסף לזאת, הרמב”ם היה גם פילוסוף חשוב ביותר בדורו, רופא, חוקר, ומנהיג. הרמב”ם נולד בי”ד ניסן ד’תתצ”ח (1,135 למניינם) בעיר קורדובה שבספרד, לאביו רבי מימון הדיין. רבים אינם יודעים זאת, אך שם משפחתו של הרמב”ם היה ‘בן עובדיה’, וזאת על שמו של ר’ עובדיה דיין קורדובה, ראש משפחתו של הרמב”ם, ששבעה דורות הפרידו ביניהם.

פעילותו של הרמב”ם הייתה ענפה, והשפיעה גם על גויים רבים, ואכן עד היום שמו של הרמב”ם נישא בפי גויים רבים, ויצירותיו, בעיקר הפילוסופיות, מוזכרות ונלמדות בשפות שונות ובמקומות מגוונים. בערבית, זאת כדאי לדעת, כונה הרמב”ם ‘מוסא בן מימון’, ואילו בארצות אירופה כינוהו ‘מיימונידס”.

הרמב”ם, וזאת טוב וכדאי לדעת, קיבל את עיקר חינוכו והשכלתו משני אנשים, אשר לשניהם גם יחד הייתה השפעה מכרעת על חייו: אביו, ורבו המובהק של אביו – רבי יוסף אבן מיגאש. מעבר לכך, הרמב”ם ראה את עצמו גם כתלמידו של רבי יצחק אלפסי, הרי”ף, שהיה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בתולדות עם ישראל.

כשהיה הרמב”ם כבן עשר פלשו לעירו אויבים שאיימו על חייהם של יהודי המקום ולכן משפחתו עזבה את קורדובה. במשך עשר שנים משפחתו נדדה ולבסוף התיישבה במרוקו. במרוקו גרה משפחתו במשך חמש שנים, ואז נאלצו לעזוב שוב.

לאחר שחלפו מספר שנים מהיום בו נאלצו לעזוב את מרוקו, הפליג הרמב”ם עם משפחתו לישראל. המשפחה התיישבה בעכו, שבימים ההם הייתה עיר ואם בישראל. זמן קצר לאחר שהתיישב בארץ ערך הרמב”ם טיול עם רב העיר עכו, שבמהלכו הגיעו גם לירושלים וחברון.

בטיול זה, בהיותם בירושלים, נכנס הרמב”ם להתפלל במקום מיוחד, וכך אכן העיד הוא על עצמו במכתב שכתב לאחר מכן: “נכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו”. בעניין זה יש לדעת שלפי כמה מהפרשנים למעשה מדובר היה בהר הבית.

בשנים האחרונות יותר ויותר רבנים גדולים ומוכרים בעם ישראל פסקו שמותר לעלות להר הבית בטהרה ועל פי כל כללי ההלכה, וכמובן לעלות רק לחלקים המותרים לעלייה בו ולא חלילה למקומות האסורים, ולכן יש ללמוד את העניין באופן יסודי לפני שעושים זאת. לפי חלק מהרבנים העלייה להר הבית היא מצווה גדולה וחשובה, ולדבריהם, אחת ההוכחות לכך שמותר ואף חשוב לעלות להר הבית היא עלייתו של הרמב”ם בשעתו.

לאחר שבני משפחתו של הרמב”ם התמקמו בעכו, הם הבחינו בכך שתנאי המחייה בארץ ישראל קשים, ולאחר חמישה חודשים בלבד החליטו הם לרדת למצרים. לאחר שהגיע למצרים עם בני משפחתו, התחתן במצרים הרמב”ם עם בתו של הרב מישאל הלוי בן ישעיהו החסיד, ויחסית זמן קצר לאחר מכן נולד לזוג בנם אברהם.

הקב”ה היה בעזרו של הרמב”ם, וכמו יוסף בשעתו, גם הרמב”ם עלה לגדולה תוך זמן קצר במצרים. בזכות הישגיו של הרמב”ם, והחיל הרב שעשה במצרים, פעמיים בחייו הוכתר הרמב”ם כראש היהודים במדינה. הפעם הראשונה שדבר זה קרה הייתה זמן קצר יחסית לאחר שהגיע למצרים והתבסס בה, והפעם השנייה התרחשה בסוף ימיו של הרמב”ם.

לפי דעתם של רבים, אחד הדברים המעניינים ביותר הכתובים ב ‘משנה תורה’, ספרו המפורסם של הרמב”ם, הוא יחסו של הרמב”ם להתפרנסות מלימוד תורה. בספר זה הרמב”ם יוצא בחריפות נגד מי שמתפרנס מלימוד התורה, ואכן נראה שהרמב”ם אימץ בעצמו את הנורמות להן קרא, ולא התפרנס מלימוד תורתו.

לפי הידוע לנו, הרמב”ם התפרנס בעיקר מהשקעת ממונו בעסקיו של אחיו, דוד. לאחיו הייתה ספינה, אשר בעזרתה סחר הוא באבנים יקרות, וכך צבר את ממונו, ובעקיפין פרנס גם את אחיו. עם זאת, בשלב מסוים בחייו של הרמב”ם – אחיו טבע עם ספינתו, ובנוסף לצער הרב שחש הרמב”ם על מות אחיו, מקור פרנסתו ירד לטמיון, והוא נאלץ לחפש לעצמו מקורות פרנסה חלופיים.

לפי מספר מקורות, לאחר שמקרה זה התרחש החל הרמב”ם ללמוד ולעסוק ברפואה ביתר שאת, ואכן נחשב ברבות הימים לאחד מבכירי וחשובים הרופאים במצרים. ככל הידוע לנו כיום, הצלחתו של הרמב”ם בתחום זה הפכה לשם דבר, עד אשר החל הרמב”ם לכהן כרופאו האישי של הווזיר אל-אלפאצ’ל, שכיהן בימים ההם בתפקיד שלטוני בכיר במצרים, ולאחר מכן אף שימש כרופאו של אלפאצ’ל, בנו של המלך צלאח א-דין, ששלט אז במצרים.

בנוסף לכל זאת, כך לפי מספר מקורות מוסמכים, הרמב”ם סייע בענייני רפואה לאנשים רבים, ועם השנים הפך למומחה בעל שם לכל ענייני הרפואה. בעניין זה, כדאי וחשוב לדעת שהרמב”ם כתב אחד עשר ספרי רפואה.

מעבר לכך, הרמב”ם החשיב במאוד מאוד את ענייני הרפואה, בין היתר מכיוון שסבר כי גוף בריא ונפש בריאה הם כלים חשובים ביותר להצלחה בעבודת ה’, שהיא, כידוע, לפי דעת הרמב”ם ולדעתם של רבים וטובים נוספים, תכלית האדם בעולמו.

הוכחה טובה לחשיבות האדירה שנתן הרמב”ם לענייני הרפואה ניתן לראות בכך שכלל את עניין זה בספרו במשנה תורה, והקדיש לו מספר מילים ועמודים מכובד. בעניין זה אף כדאי לדעת, שהרמב”ם החשיב וייקר את מעלתה של הרפואה המונעת, כלומר של עשיית פעולות נכונות שימנעו ממחלות להגיע. בנוסף לזאת, החשיב הרמב”ם ביותר את חשיבותן של התזונה הנכונה, ההתעמלות הגופנית, והשמחה הנפשית. לטענתו, אלה שלושת המרכיבים העיקריים בהשפעה של בריאותו של האדם.

עם כל הכבוד לעיסוקיו הרבים של הרמב”ם בענייני רפואה, ויש כבוד, גולת הכותרת של חייו היו יצירתו התורנית וגדלותו הרוחנית, ועליהן נכתוב כעת. הרמב”ם נחשב בעיני רבים וטובים לאחד מהרבנים החשובים שקמו לעם ישראל במהלך כל הדורות. לעם ישראל קמו במהלך הדורות מספר אדיר של רבנים גדולים וחשובים, ולהיות בין החשובים שבהם זה לא עניין של מה בכך כלל וכלל.

הרמב”ם, המכונה במסורת ישראל: ‘הנשר הגדול’, (בגימטריא – רבנו משה), כתב מספר רב של ספרים שעומדים עד היום בבסיסו של ארון הספרים היהודי, ומהווים תשתית הלכתית ורעיונית בקרב רבים מעם ישראל. עבודתו התורנית והרוחנית של הרמב”ם היא כה מרשימה, עד אשר נשמעת לא פעם האמירה שקשה להאמין שאדם אחד הספיק בחייו לכתוב כל כך הרבה דברים, ויתרה מזאת – לכתוב כל כך הרבה דברים חשובים, עמוקים, טובים, יפים ומאורגנים היטב.

בזכות הישגיו הרבים, התמדתו הידועה, שקידתו המפורסמת בתורה, רוחב דעתו הבלתי נתפס, ובזכות התמקמותו של הרמב”ם כאחד מעמודי ההוראה וההלכה בישראל, ובזכות דברים נוספים, ישנו משפט שגור במסורת ישראל המתאר את גדולתו: ‘ממשה עד משה לא קם כמשה’.

למעשה, ה ‘משה’ הראשון עליו מדובר במשפט זה הוא משה רבינו, ה ‘משה’ השני הוא הרמב”ם, רבי משה בן מימון, והכוונה במשפט זה היא שמימי משה רבינו עד ימי הרמב”ם לא קם אדם גדול כמשה רבינו, או לדעת אחרים – שלא קם אדם גדול כמו הרמב”ם. כך או כך, ניתן בהחלט לקבוע, שכוונתו של משפט זה, השגור בפי רבים מישראל, היא שהרמב”ם היה אדם גדול ביותר, מכמה סיבות ובחינות.

כעת, לאחר שדברנו מעט על גדולתו של הרמב”ם, מתאים ביותר לכתוב מעט על ספרו ‘משנה תורה’. ספר זה של הרמב”ם, שיש רבים הסוברים כי הוא ספרו החשוב ביותר, הוא למעשה ספר הלכות עמוק ואדיר מימדים. בספר זה, הנחלק לארבעה עשר כרכים, ומסיבה זו, בין היתר, קיבל את שמו הנוסף: ‘הי”ד החזקה’, (י”ד בגימטריא = 14), הוא למעשה קיבוץ כל ההלכות הנצרכות לאדם בספר אחד.

בספר זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ הרמב”ם סוגיות הלכתיות המופיעות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שבאה אחריה, ופסק כיצד יש לנהוג בכל עניין ועניין. ספר ‘משנה תורה’ של הרמב”ם ידוע במסורת ישראל כספר מאוד מיוחד בגלל כמה וכמה סיבות. הסיבה הראשונה שנציין היא ההיקף האדיר שהספר עוסק בו. השנייה היא הלשון היפה והמיוחדת שהרמב”ם נוקט בה בספרו. לשון זו היא נדירה ואיכותית באופן מיוחד. השלישית שנציין היא הסדר המופתי שמופיע בספר. גם עניין זה מרשים ביותר, ונכתב רבות אודות כך.

מעבר לחשיבות הרבה שאנשים רבים בעם ישראל רוחשים לספר זה, גם הרמב”ם בעצמו ייקר והחשיב את ספרו ‘משנה תורה’, ואף כתב עליו שאם אדם רוצה ללמוד תורה באופן רציני, הוא יכול ללמוד את התורה שבכתב, כלומר את חמשת חומשי תורה, ולאחר מכן יכול הוא לעבור מיד לספרו ‘משנה תורה’, ולדלג כביכול על כל מה שנכתב ביניהם, כלומר, בעיקר על המשנה והגמרא.

אגב, ספר זה, ‘משנה תורה’, וזאת כדאי לדעת, בסופו של דבר התגלגל ונטמע באופן מסוים ומשמעותי בספר ההלכה המשמעותי ביותר של עם ישראל, ‘השולחן ערוך’. כאשר כתב מרן רבי יוסף קארו את ספרו ‘שולחן ערוך’, ובו ביקש להורות דרך הלכתית אחת לרבים ככל הניתן מעם ישראל, הוא שקל על פי רוב את דעתם של שלושה פוסקי הלכה ענקיים, הרא”ש, הרי”ף, והרמב”ם, ופסק לפי רוב הדעות מתוך שלושתם בכל עניין ועניין.

עם זאת, כדאי לציין ולדעת, שיש אנשים בעם ישראל, ובראשם קהלים גדולים מעדת התימנים, שקבלו עליהם באופן מלא את הרמב”ם כפוסק יחיד, ובכל הקשור לקיום ההלכה בחייהם – על פיו ישק דבר. לסיום העיסוק ב ‘משנה תורה’ נאמר שמעבר להלכות הרבות המופיעות בו, כתוצאה מכך שהוא כמובן בראש ובראשונה ספר הלכתי, הרמב”ם כלל בו גם המון דברי חוכמה, מוסר, הנהגות טובות, דרכים ישרות, ועוד כהנה וכהנה, ולכן הלימוד בו מומלץ מאוד ביותר, וכמו כן שינון וחזרה ושינון על הכתוב בו.

כמו שאמרנו לעיל, הרמב”ם הרבה לכתוב, וכתביו הרבים עוסקים בשלל נושאים, וביניהם: פירושים לכתבי ואמרות חז”ל, פסקי הלכה, תשובות שונות ומגוונות בשלל נושאים מרתקים, ענייני רפואה, פילוסופיה, ועוד. כעת נכתוב על אחד הכתבים החשובים של הרמב”ם, והוא פירוש הרמב”ם למשנה.

כשהיה בן 23 בלבד החל הרמב”ם לכתוב את הפירוש הנ”ל, וסיים אותו כשהיה בן 30. למעשה ביאור זה עוסק בכל מסכתות המשנה, שהם למעשה ההמשך הישיר והפירוש של התורה שבכתב, ומנסה ומבקש להסבירן, לפשטן, ולהעמיק בהן.

בנוסף לכל זאת, ובנוסף לתועלת האדירה שיש בכתיבת פירוש למשנה, שהיא כידוע אבן יסוד בתורת ישראל ומורשתו, כתב הרמב”ם בתחילת פירושו למשנה הקדמה יסודית למשנה, ולמעשה לכל התורה שבעל פה, שבה פרט את אופן השתלשלות התורה מדור לדור, מרב לתלמידו, מאב לבנו, עד לשלבים מאוחרים יחסית בתולדות עם ישראל.

מעבר לכך, כתב הרמב”ם עוד שתי הקדמות, שמפאת חשיבותן הגדולה, ומפאת השפעתן על רבים מישראל, כדאי לציינן כאן. לפני ‘פרק חלק’, שהוא פרק חשוב ומפורסם המופיע במסכת סנהדרין, כתב הרמב”ם הקדמה שבה הוא מרחיב לגבי שלושה עשר עיקרי האמונה ביהדות, וכמו כן מבאר כמה וכמה עניינים הקשורים לסוגיית ‘שכר ועונש’. השכר כמובן מתקבל בעקבות קיום המצוות, והעונשים מוטלים על מי שלא מקיימן. בנוסף לכך, כהקדמה למסכת אבות כתב הרמב”ם פירוש שנקרא ‘שמונה פרקים’, ובו מרחיב הוא על נושאים מאוד חשובים ביהדות, וביניהם – טעמי המצוות, הנבואה, נפש האדם, ועוד.

כעת, לאחר שהרחבנו מעט לגבי פירושו של הרמב”ם למשנה, נדבר בקצרה על ספר חשוב נוסף של הרמב”ם, ‘מורה נבוכים’. ספר זה הנו למעשה ספר פילוסופי-דתי, שעוסקת בסוגיות דתיות ופילוסופיות. הרמב”ם, לצד העיסוקים הרבים והטובים שעסק בהם, עסק גם בענייני המחשבה והפילוסופיה, חקר אותם רבות, וכתב עליהם לא מעט.

ספר זה, ‘מורה נבוכים’, נכתב על ידי הרמב”ם בערבית, ולאחר מכן תורגם לשפות רבות, וביניהן לעברית כמובן. בנוסף, כדאי וחשוב לדעת שאת התשתית הרעיונית לספר זה שאב הרמב”ם ממספר מקורות, וביניהם גם מקורות שאינם יהודיים, כמו למשל הפילוסוף היווני אריסטו. מסיבה זו, בין היתר, חטף ספרו זה של הרמב”ם ביקורת קשה וחריפה מכמה רבנים, בעיקר מרבנים אשר חיו ופעלו במדינות אשכנז. היום, לעומת זאת, הרמב”ם הוא דמות תורנית נערצת על כלל עם ישראל ופלגיו השונים.

כתבים נוספים של הרמב”ם שכדאי להרחיב עליהם במאמר זה הם ‘אגרות הרמב”ם’. במרוצת השנים כתב הרמב”ם מספר רב של אגרות ומכתבים, בדרך כלל כתשובה לשאלות שהופנו אליו. שאלות אלה הגיעו כמעט מכל רחבי העולם היהודי בדורו, ואכן גם התשובות נשלחו לכל רחבי העולם היהודי. בתוך כך, כדאי וחשוב לדעת, שמכתביו של הרמב”ם עסקו בנושאים רבים, ושהתשובות ההלכתיות אשר כתב הרמב”ם אוגדו בספר שזכה לשם: ‘שו”ת פאר הדור’. (שו”ת – שאלות ותשובות).

הרמב”ם המשיך לעסוק בכתיבה תורנית, לצד עיסוקיו השונים, במשך שנים רבות, וממש עד סמוך לפטירתו. הרמב”ם נפטר בכ’ טבת ד’תתקס”ה (1,204 למניינם), בעודו בן 69. ברבות השנים, אגב, נמצאו בגניזת קהיר, גניזה שהכילה מאות כתבי יד חשובים שהתגלתה בבית הכנסת בן עזרא בקהיר, כתבים עתיקים של הרמב”ם, ששפכו אור יקר ונוסף על פועלו ואישיותו.

לאחר מותו של הרמב”ם, בנו אברהם המשיך אותו בחלק מתפקידיו, ובעיקר בהנהגת יהודי מצרים. הרמב”ם, כך לפי מספר מקורות, ביקש בצוואתו שאחרי מותו יעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, וכך אכן קרה. עצמותיו של הרמב”ם הועלו אחר כבוד לארץ ישראל, ונטמנו בבית הקברות בטבריה. בסמוך לקברו של הרמב”ם קבורים גם התנא החשוב רבן יוחנן בן זכאי, והשל”ה הקדוש – שהיה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.

עוד בעניין קברו של הרמב”ם, כדאי וחשוב לדעת שבשנת ה’תשס”ט (2009 למניינם) נפתח בסמיכות לקבר הרמב”ם ‘מרכז מורשת הרמב”ם’, מרכז העוסק בדמותו ופועלו. אנשים רבים עולים מדי שנה לקברו של הרמב”ם, על מנת להוקיר את זכרו, וכדי לבקש ממנו להמליץ טוב יותר ויושר על עם ישראל בכללותו, ועל כל אחד ואחת בעניינים הפרטיים הנצרכים.

הרמב”ם היה צדיק וקדוש, מורה רוחני אדיר, איש רב פעלים שהגיע להישגים רבים בחייו ועשה קידוש ה’ גדול, ולכן ב”ה בוודאי תפילתו על עם ישראל פועלת ישועות גדולות ונפלא