מאת אבנר שאקי
תקציר:
השבת אבידה היא מצווה מהתורה, אחת ממצוות ש’בין אדם לחברו’, אשר מדברת על החובה והזכות בהחזרת דבר שאבד למי שאיבד אותו. כידוע, לעתים אנשים מאבדים דברים החשובים עבורם ברמה כזו או אחרת, ובעניין זה אומרת לנו התורה שיש מעלה גדולה בהשבתם למאבדים. יש כמה דעות בעניין זה בקרב חכמים, אך הדעה המרכזית היא שככלל חובת ההחזרה חלה על המוצא בכל משך הזמן שהמציאה נמצאת ברשותו, ומי שלא רוצה להשיב את האבידה או לא משתדל בעניין זה למעשה מבטל ‘מצוות עשה’, כלומר מצווה שיש לעשות פעולה מסוימת בעניינה.
הרחבה:
השבת אבידה היא מצווה מהתורה, אחת ממצוות ש’בין אדם לחברו’, אשר מדברת על החובה והזכות בהחזרת דבר שאבד למי שאיבד אותו. כידוע, לעתים אנשים מאבדים דברים החשובים עבורם ברמה כזו או אחרת, ואומרת לנו התורה שיש מעלה גדולה בהשבתם למאבדים. יש כמה דעות בעניין זה בקרב חכמים, אך הדעה המרכזית היא שככלל חובת ההחזרה חלה על המוצא בכל משך הזמן שהמציאה נמצאת ברשותו, ומי שלא רוצה להשיב את האבידה או לא משתדל בעניין זה למעשה מבטל ‘מצוות עשה’, כלומר מצווה שיש לעשות פעולה מסוימת בעניינה.
מעבר למצוות העשה הקיימת בעניין השבת האבידה עליה דיברנו כעת, ישנה גם מצוות ‘לא תעשה’ – כלומר מצווה שהציווי בה הוא להימנע מפעולה מסוימת – הקשורה בעניין זה, הנקראת ‘לא תוכל להתעלם’. לפי מצווה זו אסור לאדם להתעלם ממציאה שמצא, ועליו להשתדל להחזירה למי שאיבדה.
המקור ל’מצוות העשה’ אותה הזכרנו לעיל מופיע בספר שמות, פרק כ”ג פס’ ד’: “כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו”. בנוסף לכך, המקור למצוות ה’לא תעשה’ אותה הזכרנו לעיל מופיע בספר דברים, פרק כ”ב, פס’ א’-ג’: “לא תראה את שור אחיך או שיו נידחים, והתעלמת מהם. השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אליך אחיך, ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם”.
כעת, לאחר שדיברנו על מקורותיה של מצוות השבת אבידה, נדבר מעט מהלכות השבת אבידה. אם אדם מצא אבידה שיש עליה סימני זיהוי, ולא ידוע לו אם בעליה התייאשו ממנה, עליו לקחתה ולהשתדל להחזירה לאדם שאיבד אותה. כל זמן שהאבידה עדיין ברשות המוצא הוא נקרא ‘שומר אבידה’, ובגמרא נחלקו רבה ורב יוסף האם שומר זה נחשב כשומר חינם או שומר שכר. לא נדון במסגרת מאמר זה במשמעויותן של ההגדרות הללו, אך בכל זאת נאמר שב’שולחן ערוך’ נפסק שמוצא זה נחשב כשומר שכר. ה’שולחן ערוך’, אותו הזכרנו כעת, הוא הספר ההלכה המרכזי של עם ישראל. ספר זה נכתב על ידי רבי יוסף קארו, אשר למד היטב כל סוגיה שלאחר מכן פסק בה, ובקרוב המקרים הכריע כפי רוב הדעות מבין שלושת תלמידי החכמים העצומים שקדמו לו: הרי”ף, הרא”ש והרמב”ם. לדעת רבים, שם זה בא לתאר את עבודתו של רבי יוסף קארו באופן כזה שכעת, אחרי עבודתו, השולחן ערוך, הכל מונגש, ברור ומסודר, ואפשר להתחיל ‘לאכול’ את פסקי ההלכה, לשננם, ובעיקר לנהוג על פיהם.
עניין חשוב נוסף אודות מצוות השבת אבידה מדבר על כך שאם הבעלים התייאשו מאבידתם, למשל במקרים בהם אין עליה סימני זיהוי והם לא מאמינים שישיבו להם אותה, או שהבעלים אמרו באופן מפורש שמבחינתם היא נחשבת כהפקר – כל מי שמוצא אותה יכול לקחתה לעצמו. יחד עם זאת כדאי וחשוב לדעת שאם אדם מצא את האבידה לפני שהבעלים התייאשו ממנה – הוא חייב להחזיר אותה גם אם אחרי שמצא אותה הבעלים התייאשו ממנה. ישנן הלכות רבות ודיונים רבים לגבי הכללים המדברים על יאוש בעלים, אך לא נעסוק באופן משמעותי במסגרת מאמר זה.
בפסקה הקודמת הזכרנו את עניין סימני הזיהוי, וכעת נרחיב מעט אודותם. כאשר מי שאיבד את האבידה מגיע לאדם שמצא אותה, עליו לתת סימנים כדי לקבלה, כלומר לומר סימני זיהוי הנמצאים על האבידה או קשורים בה, למשל – מתי והיכן אבדה, האם יש עליה משהו לא רגיל, באיזה צבע היא וכיוצא בזה. בתוך כל זאת כדאי וחשוב לדעת שמלמדים אותנו רבותינו שאם המאבד הנו אדם הנחשב לתלמיד חכם, לאדם ישר ונאמן, יש להחזיר לו את האבידה אפילו אם רק זיהה אותה כשלו בטביעת עין, כלומר בהסתכלות שלאחריה טוען הוא שהיא שייכת לו, ואין הוא צריך לתת סימני זיהוי אודותיה. לעומת זאת, לאדם המוחזק כשקרן, אדם המוכר כרמאי, גם סימני זיהוי לא יועילו, ואם יתן אותם זה לא יספיק, ועליו יהיה להביא עדים כשרים שיעידו שהאבידה המסוימת הזו אכן שלו.
מחלוקת נוספת בעניין מצוות השבת אבידה היא מחלוקת הנוגעת לסוגיית ‘יאוש שלא מדעת’. מצב זה למעשה מדבר על מקרה של מציאת חפץ אשר בשעת המציאה הבעלים לא התייאשו מהחפץ שאבד להם, אך ידוע שברגע שידעו שהחפץ אבד להם – מיד יתייאש ממנו. אביי ורבא, שני אמוראים חשובים, חולקים בנושא זה. אביי אומר שיאוש שלא מדעת אינו נחשב ייאוש, ואילו רבא אומר שיאוש זה אכן נחשב יאוש. עוד בעניין זה נוסיף ונאמר שלמרות שכלל נקוט בידינו שבכל פעם שישנה מחלוקת בין אביי ורבא פוסקים הלכה כרבא, המקרה הנ”ל הוא אחד משישה מקרים אשר בהם ההלכה נפסקה דווקא לפי דעתו של אביי.
עניין נוסף אותו יש להכיר בעניין השבת אבידה הוא האופן שבו יש להשיב את האבידה שנמצאה, ונתחיל בדרך שנהגו לעשות זאת בימי קדם. בעניין זה המשנה אומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה כידוע, בפסח שבועות וסוכות, ולשם כך הקימו בסמיכות לבית המקדש מקום ייחודי בשם ‘אבן הטוען’ – שבו היו מרוכזות כל האבדות. העולים לרגל, ובכלל – אנשים שאיבדו מן המניין שאיבדו דברים מסוימים הגיעו לאבן הטוען, ושם יכלו למצוא את אבידתם.
לאחר שבית המקדש חרב, והאפשרות של אבל הטוען כבר לא הייתה זמינה, תיקנו לנו חכמים שיש להכריז על האבידות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. עניין זה נקבע בין היתר מכיוון שבתי הכנסת היו המקומות הגדולים ביותר בהם אנשים נהגו להתכנס, ובעניין זה אף נציין שבתי הכנסת אכן החליפו במידה מסוימת את בית המקדש, ולכן נקראים ‘מקדש מעט’.
דבר נוסף חשוב שיש לדעת לגבי מצוות השבת אבידה הוא שחכמים מלמדים אותנו שעל המוצא לעשות פעולות שישמרו את המצב של האבידה – כפי שהייתה בעת שמצא אותה. הפעולות הללו יכולות להיות פעולות שישמרו את מצבה של האבידה במגוון אופנים, ואחד מהאופנים הללו הוא שימוש באבידה – באופן כזה שהשימוש בה ישמר את מצבה התקין. עוד מלמדים אותנו חכמינו שאם עניין השימור כרוך בתשלום, כלומר בהוצאה כספית, המוצא ששילם יכול לגבות מבעל האבידה את הסכום שהוציא, לאחר שימצא אותו. מסיבה זו, אגב, פסקו חז”ל שאם ההוצאות על שמירת מצבה של האבידה הן מרובות, והן עולות על שווי האבידה עצמה, מותר למוצא למכור את האבידה כדי לא להשית על מי שאיבד את האבידה הוצאות רבות שאין לו חפץ בהן, ואם ימצא את המאבד – יתן לו את הכסף שקיבל עבור מכירת האבידה.
לאחר שדיברנו על כל זאת, כעת נדבר על מספר מקרים יוצאי דופן במצוות השבת אבידה, שבהם אין חובה לקיים את המצווה. בחלק במקרים הללו, שנציין כעת, מי שרוצה ויכול לקיים את מצוות השבת אבידה – רשאי לעשות כן, אך כאמור לעיל – הוא לא חייב לעשות זאת. עוד נוסיף ונאמר שבחלק מהמקרים שנציין כעת, גם אם ירצה המוצא לקיים את מצוות השבת אבידה – יהיה עליו אסור לעשות כן.
אם כן, כפי שאמרנו לעיל, מקרה כזה בו אין חובה לקיים את מצוות השבת אבידה הוא מקרה שבו יש בוודאות ייאוש בעלים. כלומר, שבעלי האבידה התאיישו מהסיכוי למוצאה. מקרה זה יכול לקרות במצב שבו אין סימני זיהוי על האבידה, למשל בשטרות כסף, ובמקרים כאלה מניחים שהבעלים מתייאש. יחד עם זאת כדאי ויש לומר שאם שטרות היו עטופות נניח בדבר מסוים, הדבר שבו היו הן עטופות יכול להיות סימן זיהוי, ובמקרה כזה אין יאוש בעלים.
מקרה נוסף בו לא תחול חובה על מצוות השבת אבידה אם מדובר באבידה שאינה שווה פרוטה, כלומר שערכה פעוט במיוחד. מקרה נוסף: ‘אבודה ממנו ומכל אדם’. אם מדובר באבידה שמאוד קשה להגיע אליה כי לקחתה, ואין דרך רגילה והגיונית לעשות זאת, אין חובה להשיב את האבידה. מקרה נוסף: ‘שלך קודם’. אם ההשתדלות למען השבת האבידה תגזול מהמוצא זמן שערכו הכספי שווה יותר מערך האבידה – אין הוא מחויב להשיבה למאבד.
גם בעניין ‘העוסק במצווה פטור מן המצווה’, אין חובה לקיים מצוות השבת אבידה. במקרה זה מדובר על אדם שעוסק כעת במצווה אחרת ואז מזדמנת לו גם מצוות השבת אבידה, ובמקרה זה מלמדים אותנו חז”ל שאינו חייב להשיב את האבידה, מכיוון שעסוק הוא במצווה אחרת כעת. ומי שעסוק במצווה אחת, פטור ממצוות אחרות (יש בעניין זה כללים רבים נוספים שכדאי ללומדם, אך לא נעסוק בהם במסגרת מאמר זה). מקרה נוסף: ‘זקן ואינה לפי כבודו’. אם מדובר באדם מבוגר ומכובד שלא ראוי שיסחוב אבידה בהליכתו במקום ציבורי, הוא פטור ממצוות השבת אבידה. מקרה נוסף: ‘לא תעשה’. אם לטובת השבת האבידה אדם חייב לעבור עבירה מסוימת, כמו לטלטל חפץ בשבת, יהיה עליו אסור להשיב את האבידה.
גם במקרים של ‘אפיקורס ומומר’ אין חובת השבת אבידה. הרמב”ם אומר שלא חייבים להשיב אבידה למי שעובר עבירות חמורות להכעיס, כלומר לא לשם תאווה אלא לשם קנטור וגרימת כעס לאחרים, וכן למי שעובר עבירות חמורות כמו חילול שבת בפרהסיה, כלומר ללא בושה לעיני כל. מקרה נוסף שלגביו לא חלה מצוות השבת אבידה הוא במקרה שהאבידה אבדה לגוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. במקום שלא חוששים בו לחילול ה’, כלומר במקרה שבו סביר שהגוי שאיבד את האבידה יחשוב שגוי אחר מצאה ולא השיב לו אותה, אין חובה להשיב לגוי שלא שומר שבע מצוות בני נח את אבידתו, אלא אם כן חוק המדינה מחייב זאת. בנוסף לכל זאת נאמר שאיש ישראל הרוצה לעשות קידוש ה’ יכול להשיב לגוי שלא שומר שבע מצוות בני נח את אבידתו.
מכיוון שהזכרנו במאמר זה את עניינן של שבע מצוות בני נח, נרחיב אודותן מעט כעת. שבע מצוות בני נח הוא שמם ההלכתי של המצוות בהן נצטוותה האנושות כולה, כלומר עם ישראל והגויים גם יחד. כידוע, בתורת ישראל ישנן 613 מצוות, תרי”ג מצוות, שבהן מחויב עם ישראל. בתוך כך, כל מי שאינם שייכים לעם ישראל, כלומר הגויים, מחויבים בשבע מצוות בלבד. עם ישראל הוא העם בו בחר הקב”ה להיות לו לעם סגולה, ולכן נתן לו את התורה. יחד עם זאת, כתוצאה ממספר סיבות – חלקן ידועות לנו וחלקן לא – הקב”ה החליט לחייב גם את הגויים במספר מצוות, ואלו הן שבע מצוות בני נח.
אחת הדרכים אשר בעזרתן ניתן לזכור היטב את שבע מצוות בני נח היא תשומת לב לכך שאותן שבע מצוות מורכבות משלושת המצוות שעליהן נאמר ‘יהרג ואל יעבור’, ובנוסף ארבע מצוות שראשי התיבות שלהן הן ארבעת האותיות הראשונות של הא”ב: ‘אבג”ד’. שלושת מצוות אשר עליהן נאמר ‘יהרג ואל יעבור’ הן גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו אבג”ד הן ראשי התיבות של: א’ – אבר מן החי (איסור המדבר על כך שאסור לאכול בהמה בעודה בחיים), ב’ – ברכת השם (למעשה מדובר בקללת השם חלילה, אך מעדיפים לכתוב זאת בלשון נקייה וחיובית), ג’ – גזל, ד – דינים (החובה להעמיד מערכת משפט שתשפוט ותעשה צדק).
הנושא האחרון שנדבר אודותיו במסגרת מאמר זה הוא עניין השבת אבידה בחוקי מדינת ישראל. אם כן, בעניין זה נאמר שבשנת ה’תשל”ג (1973 למניינם) חוקק בישראל חוקק במדינת ישראל חוק ‘השבת אבידה’. גם בחוק זה, להבדיל כמו בציווי האלוהי, יש התייחסות לחובה המוטלת על המוצא, וכמו כן לזמן בו האבידה הופכת להיות רכושו של המוצא. יחד עם זאת, בשונה מחוקי התורה הקדושה, החוק במדינת ישראל לא מחייב את המוצא להשיב את האבידה שמצא, אך אם האבידה כבר בידו הוא מחויב להשיב אותה, להודיע למשטרה ולמסור לה את האבידה אם ביקשו זאת ממנו. עוד בעניין זה נאמר שאם המוצא מצא את האבידה בשטח של אדם אחר – עליו למסור אותה לבעל השטח.
בנוסף לכך נמשיך ונאמר שגם לפי חוקי המדינה מותר בשלב מסוים למכור את האבידה, אך רק לאחר שהודיע עליה למשטרה, במקרה בו יש חשש שתיהרס או תאבד משוויה, או שההוצאות על שמירתה גדולות מערכה. גם בחוקי המדינה אם ערכה של האבידה פעוט ביותר, אין חובה להשיבו וגם אין חובה להודיע עליה למשטרה. עוד בעניין זה נוסיף ונאמר שעל פי חוקי המדינה לאחר ארבעה חודשים מיום המציאה, המציאה הופכת להיות רכושו של המוצא. במהלך השנה הראשונה של בעלות המוצא על המציאה מי שאיבד יכול לדרוש מהמוצא למכור לו את המציאה, והמוצא חייב למכור לו אותה. אם חלפה שנה מתחילת בעלות המוצא על המציאה, אין המאבד יכול לדרוש מהמוצא למכור לו את אבידתו, אך יכול לבקש ממנו זאת, ואם יסכים – יקנה אותה ממנו. כמובן שמעלה טובה יותר עבור המוצא היא להשיב למאבד את אבידתו ללא תמורה כספית, ואשריו אם יעשה כן.
נסיים את מאמרנו זה בתפילה לבורא עולמים למען כך שלעולם לא נאבד את השייך לנו, שאם בכל זאת נאבד – נמצא זאת מיד ובקלות, ושבתוך שלל האבידות שאנו מחפשים נמצא כולנו במהרה, בשמחה ובקדושה, את האבידות שאיבדנו בעניין הזוגיות, כפי שכתוב “אדם מחזר אחרי אבדתו”, ונמצא בשלישית את בית מקדשנו ותפארתנו עומד על מכונו, בגאולתנו השלמה, המהירה והמשמחת, עם משיח צדקנו וכל ישראל אחינו, במהרה בימינו אמן.