מאת אבנר שאקי
תקציר:
התלמוד הבבלי, הנקרא גם ‘גמרא‘, הוא חלק עיקרי ביותר בתורת ישראל. התלמוד הבבלי הוא למעשה פירוש והרחבה של המשנה, המשמשת כפירוש והרחבה של חמשת חומשי התורה. חכמי התלמוד מכונים ‘אמוראים‘, והם למעשה חכמי ישראל שפעלו בישראל ומחוצה לה בתקופה שלאחר חתימת המשנה עד חתימת הגמרא, כלומר מתחילת המאה ה-3 לספירה ועד סוף המאה ה-5. אחרוני האמוראים, כך מופיע בגמרא עצמה, היו רבינא ורב אשי.
בחמשת חומשי התורה יש לא מעט עניינים שיש להרחיב לגביהם, ורבים מהם מופיעים באריכות במשנה ובתלמוד הבבלי. מפאת חשיבותו של התלמוד הבבלי, הפכו המסכתות המרכיבות אותו לספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה ברחבי העולם היהודי כולו.