מאת: אבנר שאקי
תקציר:
כיפה בתורת ישראל היא כיסוי ראש אשר לרוב עשוי מבד, אותו גברים צריכים לחבוש בשגרת יומם. אמנם החיוב לחבישת הכיפה הנו חיוב הלכתי, אך במרוצת השנים אף הפכה הכיפה לסימן היכר מסוים ולא מחייב לגבי דתיותו של אדם, סוגה ואופייה. כמובן שהכיפה לא בהכרח לא מעידה על פנימיותו של האדם, ומתוך כך לא על דתיותו ואופניה השונים, אך בכל זאת נחשבת היא לסימן היכר מסוים.
הרחבה:
כיפה בתורת ישראל היא כיסוי ראש אשר לרוב עשוי מבד, אותו גברים צריכים לחבוש בשגרת יומם. אמנם החיוב לחבישת הכיפה הנו חיוב הלכתי, אך במרוצת השנים אף הפכה הכיפה לסימן היכר מסוים ולא מחייב לגבי דתיותו של אדם, סוגה ואופייה. כמובן שהכיפה לא בהכרח לא מעידה על פנימיותו של האדם, ומתוך כך לא על דתיותו ואופניה השונים, אך בכל זאת נחשבת היא לסימן היכר מסוים. במאמר זה נתייחס לכיפה, שהיא כיסוי הראש שגברים צריכים לחבוש, ונוסיף ונאמר שלפי תורת ישראל גם נשים צריכות לחבוש כיסוי ראש – אך רק לאחר נישואיהן.
מעבר להיות הכיפה סימן היכר לאנשים דתיים, גם אנשים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים חובשים כיפה במצבים מסוימים – בעיקר כאלה שיש בהם אפיון דתי כגון תפילות, לוויות, חתונות וכיוצא בזה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם גויים שמשתתפים באירועים יהודיים דתיים לעתים חובשים כיפה.
לאחר שדיברנו על הכיפה באופן כללי, נדבר מעט על האופנים ההלכתיים המצויים בה. ככלל ניתן לומר שישנן שתי רמות חיוב בחבישת כיפה. רמת החיוב הגבוהה והקדומה יותר לגבי חבישת כיפה היא בעת כניסה לבית הכנסת ושהייה בו, וכמו כן באזכרת שם ה’, למשל בתפילה או בברכה, חיוב המוזכר לראשונה במסכת סופרים, פרק י”ד, משנה ט”ו. חיוב זה, שהוא חיוב דרבנן, כלומר חיוב שחכמים תיקנו, אף נפסק להלכה על ידי רבינו ירוחם ורבי יוסף קארו בספרו ‘שולחן ערוך’. דרגת החיוב השנייה, שגם היא מאוד חשובה כמובן, היא חבישת הכיפה במהלך היום ולמעשה בכל שאר הזמן מעבר למה שצוין ברמה החיוב הגבוהה יותר. חיוב זה החל כמנהג חסידות אשר נועד לחזק את האדם בעבודת ה’ ושמירת המצוות, וברבות הימים הפך לנחלת הכלל ואף נפסק להלכה ובעניין זה נפסק שאסור ללכת יותר מארבע אמות, כלומר בערך שני מטרים, ללא כיסוי ראש (וכמובן שאסור להתפלל, לברך וכו’).
בנוסף לכך נאמר שאחד המקורות הקדומים לחשיבות כיסוי הראש הוא הציווי לכהנים אשר עבדו בבית המקדש בדבר חיוב עבודתם עם מגבעת, או בשמה הנוסף מצנפת. המצנפת היא חלק מהבגדים אשר לבשו הכהנים בעבודתם בבית המקדש. עוד בעניין המגבעות נוסיף ונאמר שאנו יודעים שבשעת הטלת הגורלות בבית המקדש נהגו הכהנים להוריד את מצנפתו של הכהן שבו התחילו את מניין הגורל. מעבר לכך, עוד אנו יודעים שבסוף תקופת בית המקדש השני ובתקופת המשנה נהגו רבים מישראל ללכת עם כובע, שהיה משמש למעשה כמעין כיפה, ובמסכת שבת נזכר הכובע הנ”ל כאחד משמונה עשר פרטי הלבוש המצויים בעת ההיא.
בנוסף לכך כדאי וחשוב לדעת שאחד המקורות הקדומים לחשיבותו של כיסוי הראש לגברים מבחינה דתית והלכתית מופיע במסכת שבת, דף קנ”ו, עמ’ ב’: “כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך איתמא דשמיא”, כלומר – כסה את ראשך כדי שתזכה ליראת שמיים. במקור זה מדובר בתחילה על כך שדיינים צריכים לכסות את ראשם בשעה שהם דנים בבית הדין, ולאחר מכן גם מובאת ברייתא (משנה חיצונית, משנה שרבי יהודה הנשיא לא הכניסה לששת סדרי המשנה) המדברת על כך שגם אדם המבקר חולה צריך לכסות את ראשו. העניין המוסבר בשני המקרים הנזכרים לעיל הוא שיש לחבוש כיסוי הראש מפאת מורא השכינה.
מקור קודם נוסף בעניין זה מופיע אף הוא באותו דף במסכת שבת שהזכרנו לעיל ובו מסופר על כך שהחוזים בכוכבים חזו בילדותו של האמורא רב נחמן בר יצחק – שכאשר יגדל עתיד הוא להיות גנב. אם כן, מהסיבה הזו בדיוק אמו הקפידה על כך שיהיה הוא תמיד עם כיסוי ראש, שלא ילך לעולם בגילוי ראש, ועל ידי כך בעזרת ה’ ינצל מעניין הגניבה – הידוע בחומרתו ואיסורו. בנוסף לכך, ביקשה אמו של רב נחמן בר יצחק מבנה האהוב שיתפלל למען כך שלא יחטא בחטא הגניבה אותו הזכרנו. ואכן בעניין זה מסופר בדף הנזכר לעיל שפעם אחת מיד לאחר נפל לו כיסוי הראש שהיה רגיל לחבוש – מיד התגברה בו מאוד תאוות הגניבה.
בנוסף לכל זאת כדאי גם להזכיר ולהכיר את המובא במסכת שבת, דף קי”ח, עמ’ ב’ על עניין כיסוי הראש בהקשר שבו מסופר שרב הונא בן רב יהושע אמר על עצמו: ‘תבוא לי טובה על שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי ראש’. עוד בעניין זה במקום אחר בגמרא מוזכרת הסיבה לכך שרב הונא לא הלך גלוי ראש, והוא מצוטט באומרו: ‘שכינה למעלה מראשי’.
עוד לגבי החיוב ההלכתי של חבישת הכיפה נזכיר ונאמר שלפי פסיקתם של רוב הפוסקים המכונים ‘ראשונים’, פוסקים תורניים אשר חיו בין המאה ה-11 למאה ה-15 למניינם, נראה כי בימיהם חבישת הכיפה לא הייתה חובה בשגרת היום יום, אלא רק בשהייה בבית הכנסת ובשעת התפילה. ההנחה הרווחת לגבי בני אשכנז בעניין זה היא שחבישת כיפה כמנהג קבוע ויום יומי החלה רק לאחר פרסום ספר ההלכה הנודע ‘שולחן ערוך’ באמצע המאה ה-16 למניינם. בספרו זה, שמהווה כאבן היסוד של פסיקת ההלכה בישראל, מכן כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו ‘שולחן ערוך’, אורח חיים, סימן ב’, סעיף ו’: ‘ולא ילך ד’ אמות בגילוי ראש’. יחד עם זאת אנו יודעים בעזרת מספר מקורות נאמנים שעם ישראל כבר קיבל זאת על עצמו זמן רב לפני שעניין חשוב זה לגבי חבישת הכיפה נפסק בשולחן ערוך.
עוד בעניין זה נוסיף שלפי דעת המהרש”ל, שהיה פוסק חשוב מבני אשכנז אשר חי בתקופתו של מרן רבי יוסף קארו, אין ביסוס הלכתי לחבישת הכיפה. לדעתו רב הונא נהג במידת חסידות, כלומר בהחמרה על עצמו, אך אין זה מחייב את כלל הציבור. יחד עם זאת, עוד נציין בעניין זה שרוב הפוסקים בימינו סוברים שבהחלט יש חובה הלכתית בחבישת הכיפה.
בנושא זה, נושא החובה ההלכתית בחשיבת כיפה, חשוב גם לציין שהגר”א, הגאון מוילנא, שהיה פוסק חשוב מאוד שחי במאה ה-18, סבר אף הוא שחבישת כיפה אינה חובה הלכתית, ואמר שלדעתו חבישת כיפה מתאימה במיוחד לאנשים בדרגה רוחנית גבוהה ולאנשים שנמצאים בזמן התפילה. גם הרב יוסף קאפח, שהיה פוסק חשוב בעיקר ליוצאי עדות תימן, טען שאין ביסוס הלכתי לחבישת כיפה אך חבישת כיפה מכבדת את האדם. יחד עם זאת נציין שהרב קאפח פסק שמכיוון שבימינו חשיבת כיפה נחשבת לדבר המזוהה עם יראת שמיים וקבלת עול מצוות – הדבר הפך לחובה הלכתית ברורה וגמורה.
עוד לגבי החובה בחבישת הכיפה נאמר שחלק מהפוסקים כתבו שאיש ישראל שהולך בגילוי ראש ללא כיפה, או ללא משהו אחר שמכסה את ראשו – למשל כובע וכיוצא בזה, עובר על איסור ‘בחוקותיהם לא תלכו’ המדבר על כך שלעם ישראל אסור לנהוג כמנהג הגויים. פוסקים אלה סוברים שללכת בגילוי ראש זהו מנהג גויי, ואילו חבישת כיפה היא מנהג של עם ישראל ולכן ישנה חובה הלכתית בחבישת הכיפה. מעבר לכך, פוסקים נוספים סוברים שמכיוון שנהוג כיום ללכת עם כיפה אזי מקום זה נחשב כאחד המקומות המכוסים שאין לגלותם, ולכן יש חובה לכסותו וללכת עם כיפה. יחד עם זאת נציין ונאמר שמספר פוסקים סוברים שמכיוון שהאיסור ההלכתי אינו חד משמעי וברור אזי במקרים בהם הכיפה יכולה לסכן את חייו של איש ישראל – פטור הוא מלחבוש אותה. בנוסף לכך אומרים מספר חכמים שאם חבישת כיפה מסכנת את האדם בשעת עיסוקו, כתוצאה מסיבות אפשריות רבות ומגוונות, יהיה הוא פטור מחבישתה. עוד בעניין זה נציין ונוסיף שמי שיכול לחבוש כובע או כיסוי ראש אחר בשעת סכנה, במקום הכיפה, הרי בוודאי שזה מצוין ומבורך.
עוד בעניין חבישת הכיפה נציין ונאמר שהרב עובדיה יוסף אומר על עניין זה שבחבישת כיפה ישנה הזדהות עם הציבור הדתי, ומעבר לכל שאר העניינים הקיימים בעניין הכיפה, גם עניין זה חשוב ומבורך. בנוסף לדבריו של הרב עובדיה יוסף, נציין כעת את דבריו של הרב אביגדור נבנצל שאומר שאם אדם הולך בגילוי ראש – כלומר ללא כיפה – כדי להצהיר שאינו שומר תורה ומצוות, יש בכך עניין חמור מאוד. עוד לגבי החיוב ההלכתי בחבישת כיפה, נדבר כעת על גודלה המינימלי של הכיפה מבחינה הלכתית. לפי דעתם של פוסקים רבים הכיפה לא חייבת לכסות את כל הראש ולא את רובו, אלא מספיק שתכסה חלק ממנו. לפי דעתם של פוסקים אחרים, הכיפה צריכה לכסות את רוב הראש. בנושא זה נוסיף ונאמר שמספר פוסקים סוברים שהכיפה צריכה להיות מספיק גדולה כדי שתיראה מכל הצדדים מהם יסתכלו על ראשו של האדם החובש אותה.
מעבר לכל זאת, נכתוב כעת על ערכה הסמלי של הכיפה. כפי שאמרנו לעיל, אמנם גם אנשים שאינם ‘דתיים’ לפעמים חובשים כיפה, אך באופן כללי ניתן לומר שאדם שחובש כיפה למעשה מבקש לומר בעזרת כך שהוא משתייך לעובדי ה’, לאנשים שמקבלים על עצמם עול תורה ומצוות. כפי שכבר הזכרנו, חבישת הכיפה היא לא מדד מדויק לרמת שמירת המצוות אצל כל אדם ואדם, אך כאמור אנחנו מדברים כאן באופן כללי ורחב. אם כך, ניתן להסיק שגבר שאינו חובש כיפה, רוצה למעשה לומר שאינו מחויב חלילה לתורה ולמצוות.
מעבר לעניין הזה, של הגדרת ה’דתיות’, לדעת רבים הכיפה היא דבר שבעזרתו אדם מעביר מסר בעניין הציבור הדתי אליו הוא מבקש לשייך את עצמו. בעניין זה נאמר שלמשל יש כיפה המזוהה עם הדתיים הלאומיים – כיפה סרוגה, חרדים הולכים על פי רוב עם כיפה שחורה, על כיפות של חב”דניקים הרבה פעמים יהיה כתוב ‘יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד’ או שיופיע דגל של חב”ד, על הכיפות של הברסלברים לא פעם יופיע משהו שקשור לרבי נחמן, וכיוצא בזה. גם בקרב חסידויות שונות לפעמים ניתן לראות כיפות שונות, ואנשים הבקיאים בכך יוכלו לשים לב גם להבדלים דקים וקטנים בין הכיפות השונות.
את מאמרנו זה נחתום בתפילה לבורא עולם למען כך שתמיד נקיים את כל רצונו, שתמיד נשמור על ההלכה כפי שראוי וצריך, שתמיד נרצה לשייך את עצמנו לקהל יראי ה’ ושומרי מצוותיו ונעשה זאת בפועל, ומתוך כך נזכה לגאולה הקרובה והשלמה בחסדים גדולים וברחמים גמורים, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
