כפרות

מאת אבנר שאקי

תקציר:

כפרות הנו מנהג אשר נהגו ישראל לקיים בערב יום הכיפורים, ומטרתו היא לכפר על עוונותיהם. הזמן המיטבי בו ניתן לקיים את מנהג הכפרות הוא בערב יום הכיפורים, אך אם עניין זה לא מתאפשר בזמן זה כתוצאה מסיבות שונות – אזי אפשר לקיימו באחד מימי החול של ‘עשרת ימי תשובה’, שהם למעשה עשרה ימים מאוד קדושים ומיוחדים בשנה, המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים.

מנהג הכפרות למעשה מתקיים על ידי כך שאדם מסובב שלוש פעמים לעצמו או לאחרים, מעל הראש, את הדבר עליו הוחלט שילך לכפרה, וכך למעשה מתכפרים, נעלמים ומתבטלים עוונותיו. עניינה של הכפרה היא הסתה של עונש ואשמה מאדם אחד לאדם אחר, או לדבר מה אחר – בעל חיים, צומח, דומם, וכו’.

הרחבה:

כפרות הנו מנהג אשר נהגו ישראל לקיים בערב יום הכיפורים, ומטרתו היא לכפר על עוונותיהם. הזמן המיטבי בו ניתן לקיים את מנהג הכפרות הוא בערב יום הכיפורים, אך אם עניין זה לא מתאפשר בזמן זה כתוצאה מסיבות שונות – אזי אפשר לקיימו באחד מימי החול של ‘עשרת ימי תשובה’, שהם למעשה עשרה ימים מאוד קדושים ומיוחדים בשנה, המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים.

מנהג הכפרות למעשה מתקיים על ידי כך שאדם מסובב שלוש פעמים לעצמו או לאחרים, מעל הראש, את הדבר עליו הוחלט שילך לכפרה, וכך למעשה מתכפרים, נעלמים ומתבטלים עוונותיו. עניינה של הכפרה היא הסתה של עונש ואשמה מאדם אחד לאדם אחר, או לדבר מה אחר – בעל חיים, צומח, דומם, וכו’.

מנהג הכפרות המקורי נערך על ידי סיבוב תרנגול מעל לראש המכופר, ולאחר מכן התרנגול היה נשחט. את בשרו נהגו לתת כצדקה לעניים, או למוכרו, ואת הכסף שהתקבל כתוצאה מאותה מכירה – היו נותנים לעניים. כיום רוב הפוסקים סוברים שראוי ורצוי לקיים את מנהג הכפרות על ידי כסף, ולא על ידי שחיטת תרנגול.

כפי שהזכרנו כעת, את הדבר שנבחר ללכת לכפרה מסובבים שלוש פעמים מעל לראש המכופר, ובזמן הסיבובים יש לומר את הנוסח הבא: “זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה הכסף ילך לצדקה, ואני אלך לחיים טובים ולשלום”. לפני אמירה זו, נהוג לומר מספר פסוקים הקשורים לכפרה, כפי המופיע בנוסחי הכפרות המקובלים (הבאנו כאן את נוסח עדות המזרח, וכל אחד ינהג לפי מנהג אבותיו). עוד לגבי הנוסח יש לדעת שאם אדם עושה כפרות לאחרים אזי במקום לומר ‘אני’ יאמר ‘אתה’, ‘את’, וכו’, הכל לפי העניין. כמו כן, אם אדם לא עושה את הכפרות בכסף, יציין את שמו של הדבר שהוחלט שילך לכפרה על עוונותיו של האדם המכופר (תרנגול למשל).

בפתיחת דברנו ציינו כי הזמן המובחר ביותר למנהג הכפרות הנו ערב יום הכיפורים, ואכן יש קשר הדוק בין השניים, ולכן בפסקאות הבאות נרחיב מעט אודות היום הקדוש בלוח השנה היהודי, יום הכיפורים. אם כן, יום הכיפורים, המצוין מדי שנה בי’ בתשרי, הוא יום התשובה והסליחה העיקרי במסורת ישראל. מקורו של יום הכיפורים הוא קדום ביותר, ומידע אודותיו מופיע כבר בתורה שבכתב, בין היתר בספר ויקרא, פרק כ”ג, פס’ כ”ו-ל”ב: “וידבר ה’ אל משה לאמור אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אִשֶה לה’, וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה’ אלוהיכם”.

יום הכיפורים הוא יום בעל סגולה וקדושה מיוחדת בלוח השנה בעברי, והוא מתבלט בקדושתו אפילו בין חגי ישראל היותר קדושים והיותר עליונים. ביום הכיפורים חלים חמישה איסורים על כלל האנשים והנשים מעם ישראל: אכילה, שתייה, סיכה, נעילת הסנדל (נעילת נעליים מעור), ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות). לחולים ישנם דינים מיוחדים, אותם כדאי ללמוד בנפרד.

התאריך בו חל יום כיפור, י’ בתשרי, הוא תאריך מאוד מיוחד במורשת ישראל, ולא לחינם נקבע יום המחילה והסליחה של עם ישראל דווקא בתאריך זה. לאחר שעם ישראל חטא בחטא העגל, בשעות שקדמו לירידתו של משה רבינו מהר סיני עם לוחות הברית הראשונים, עלה משה שוב למרום בדיוק בראש חודש אלול, לארבעים יום נוספים, בהם התחנן משה לקב”ה שיסלח לעם ישראל על חטאם החמור.

מתוך כך, הבינו חכמינו זכרונם לברכה, ולאחר מכן – למדו הם אותנו, שבראש חודש אלול מתחילים ימים שבהם יש יכולת מיוחדת לבקש סליחה ולחזור בתשובה. לאחר תום ארבעים הימים הללו, בדיוק בי’ בתשרי, הלא הוא – יום הכיפורים, סלח הקב”ה לישראל, וירד משה על הלוחות השניים. לכן ומתוך כך למדו חז”ל שבי’ בתשרי יש סגולה מיוחדת לסליחת עוון ולמחילת פשע. אמנם בקרב חז”ל ישנה מחלוקת האם ובאילו מקרים עיצומו של יום מכפר, כלומר על אילו עוונות יום הכיפורים מכפר – גם אם אדם לא עשה תשובה, אך לדעת כולם – זהו יום מתאים ומסוגל במיוחד למחילת עוונות.

אם כן, לאחר שהרחבנו מעט אודות יום הכיפורים, נשוב לדבר על מנהג הכפרות באופן ישיר. בעניין קיום מנהג הכפרות על ידי תרנגול, יש לדעת שעל גברים יש לקחת תרנגול, ונשים תיקחנה תרנגולת. עבור נשים בהריון, ראוי לסובב גם עבורן וגם עבור העובר. רצוי לקחת תרנגול אשר צבעו לבן, מכיוון שהצבע הלבן מסמל בתורת ישראל את הטהרה והכפרה, כפי שכתוב בפסוק המופיע בישעיה, פרק א’, פס’ י”ח: “אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו”.

דבר חשוב ומעניין נוסף אודות מנהג הכפרות, הוא מקורו של המנהג. יש הסוברים שההשראה לתיקונו וייסודו של מנהג הכפרות, אשר ככל הנראה התחיל בבבל, משם עבר לספרד, צרפת, ארצות אשכנז – ומשם לכל תפוצות ישראל חוץ מתימן – הוא ‘השעיר המשתלח’. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מביאים לבית המקדש ביום הכיפורים שני תיישים, ‘שעירים’ בלשון התורה. הכהנים היו מפילים גורל, ואחד מהם היה “לה'” – הוקרב בבית המקדש, והשני “לעזאזל” – נלקח למדבר ושם נזרק מצוק, וכך נהרג.

בעזרת השעירים, ובמיוחד בזכות השעיר לעזאזל, היו מתכפרים עוונותיהם של ישראל. הדמיון בין שני העניינים הללו הוא שבשני המקרים מדובר בבעלי חיים שמיתתם מכפרת על העוונות של עם ישראל. אמנם השעיר לעזאזל היה מכפר על כלל ישראל ואילו התרנגול מהווה כפרה פרטית לאדם מסוים, אך העיקרון נותר דומה. ולכן, אם כן, סביר להניח שאחרי חורבן בית המקדש השני, חכמים תיקנו את מנהג הכפרות.

עוד בעניין זה כדאי לדעת שהגר”א, הגאון רבי אליהו מוילנא, טוען שמנהג הכפרות רמוז בפירוש רש”י לתלמוד הבבלי, אך המקור הברור הראשון למנהג הכפרות מופיע בכתבי תשובותיו של רב ששנא גאון, שחי ופעל בסורא שבבבל במאה ה-7. רב ששנא כותב על מנהג הכפרות כפי שאנו מכירים אותו היום, ואף כותב שנוהגים לעשותו דווקא על ידי תרנגול וזאת משני טעמים: א. התרנגול מצוי בבתי האנשים יותר מהרבה חיות אחרות, ב. אחד משמותיו של התרנגול הוא ‘גבר’, ועניין זה מעיד על מעלתו היתרה ביחס לחיות אחרות.

בכתביו הנ”ל, מזכיר רבי ששנא גאון את “חכמינו הראשונים” וכותב שאף הם נהגו במנהג זה, ולכן אפשר לשער שמנהג הכפרות הונהג בעם ישראל כבר בדורות שלפניו. אם כן, יש להניח שגם בתקופת הסבוראים מנהג הכפרות היה ידוע ומקובל, מה שככל הנראה מעיד על כך שגם בימי חכמי התלמוד מנהג הכפרות קוים. בעניין זה כדאי לדעת שבגמרא אכן רומזים לכך שבערב יום הכיפורים נהגו לשחוט בהמות ועופות, ולאחר מכן לתת בשרם כמזון לעופות.

עוד בעניין הכפרות בימי קדם, כדאי וחשוב לדעת שישנן עדויות המעידות על כך שבעלי האמצעים הכלכליים דאז היו מקיימים את מנהג הכפרות גם עם בהמות, אך מטבע הדברים כמובן שלא סובבו אותן מעל הראש כפי שעושים עם התרנגולים, אלא הניחו את ידיהם עליהן, כפי שהיה נהוג לעשות עם הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש.

כיום, אגב, רוב ככל ישראל נוהגים לקיים את מנהג הכפרות, מנהג חשוב וקדום שכאמור מתקיים באחד משיאי השנה – ערב יום כיפור, אך יחד עם זאת יש לדעת שבמהלך השנים היו רבנים חשובים שחלקו על עצם קיומו ועל אופני קיומו השונים. למשל, מרן ‘הבית יוסף’, רבי יוסף קארו, מחבר ה’שולחן ערוך’ – ספר ההלכה המרכזי בתורת ישראל, התנגד לקיומו של מנהג הכפרות.

עוד בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהרמב”ן, מגדולי הראשונים, הורה שלא להשתמש בתרנגול לטובת מנהג הכפרות, מכיוון שלדעתו עניין זה מזכיר טקס מסוים של עבודה זרה. רבנים נוספים התנגדו לעריכת מנהג הכפרות מכיוון שלדעתם עניין זה מזכיר הקרבת קורבן, וכידוע התורה אוסרת לשחוט ולהקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש. בעניין זה טענו מספר חכמים, וביניהם הרשב”א, אף הוא מגדולי הראשונים, שאין לחשוש מעניין זה מכיוון שתרנגול בכל מקרה אינו ראוי להיות קורבן. בנוסף לכך יש לדעת שמספר חכמים חשובים כתבו שאם היה ביכולתם היו מבטלים הם מנהג הכפרות, אך משום שהמוני ישראל מקיימים את המנהג הזה – אין ביכולתם לבטלו.

סיבת התנגדות נוספת לקיום מנהג הכפרות, במידה והוא מקוים על ידי שחיטת תרנגול, היא מצד צער בעלי חיים. מספר רבנים חשובים התבטאו באומרם שיש להימנע מהריגת בעלי חיים לטובת עניין זה, ואחד מהם הוא רבי חיים דוד הלוי, שכתב כך בספרו ‘עשה לך רב’: “ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים ללא כל צורך ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו – מאת אלוקים חיים”.

ואכן כיום, ובכלל בעשרות השנים האחרונות, רוב ככל שלמי אמוני ישראל מקיימים את מנהג הכפרות על ידי סיבוב כסף מעל לראשי המכופרים, ולא על ידי שחיטת תרנגולות. בנוסף לכך, בשנת ה’תשע”ד (2014 למניין הגויים), קבע משרד החקלאות הישראלי ששחיטת התרנגולות הנערכת לטובת הכפרות תתבצע רק בבתי מטבחיים, ולא בכל מקום בו אנשים ירצו לשחוט. בשנה שלאחר מכן הוצאו תקנות שמעט הקלו על העניין הנ”ל, אך בכל אופן כיום כמעט ולא שוחטים תרנגולות לטובת מנהג הכפרות, קל וחומר שלא במקומות ציבוריים – כפי שהיה נהוג עד לפני כמה עשרות שנים.

לקראת סיום מאמר זה בעניין מנהג הכפרות, נאמר שלצד המתנגדים לקיומו, ניצבים גדולי עולם רבים שתמכו בקיומו של מנהג זה והורו לקיימו. בין אותם חכמים ניתן למנות את הרמ”א – שסמך על בעל הטורים והרא”ש, האר”י הקדוש, רבי שניאור זלמן מלאדי – הידוע יותר בכינוייו ‘האדמו”ר הזקן’ ו’בעל התניא’, ועוד. נחתום את מאמרנו בתפילה שלא נחטא כלל, שאם נחטא – יכפר הקב”ה על כל עוונותיהם של ישראל, ושבעזרת ה’ תמיד נהיה נקיים מה’ וישראל.