לשון הרע

מאת אבנר שאקי

תקציר:

לשון הרע הוא איסור המופיע בתורה, אשר בעיקרו מדבר על האיסור החל על כל אדם לומר דבר אשר עלול לפגוע באדם אחר או להעליבו חלילה. תורת ישראל, כידוע, מייקרת במאוד מאוד את חשיבותם של עשיית מעשים טובים, ומאידך מייקרת את ההימנעות מעשיית מעשים רעים, ובתוך כך מדגישה היא את חשיבותם של הדיבורים החיוביים ואת חסרונותיהם של הדיבורים השליליים.

איסור לשון הרע בתצורתו הבסיסית מדבר על מצב שבו מישהו אומר משהו שלילי או מזיק על אנשים אחרים, או על אדם אחר אחד. בעניין זה יש לדעת שאותה אמירה חייבת להיות אמיתית, מכיוון שאם היא שקרית – זה כבר שייך לאיסור אחר: הוצאת שם רע או הוצאת דיבה. עוד בעניין זה כדאי לדעת שאפילו אם רק אחד מהדברים שציינו לעיל יתקיימו באותה אמירה – אמירת דבר שלילי או מזיק, כבר מדובר בלשון הרע.

הרחבה:

לשון הרע הוא איסור המופיע בתורה, אשר בעיקרו מדבר על האיסור החל על כל אדם לומר דבר אשר עלול לפגוע באדם אחר או להעליבו חלילה. תורת ישראל, כידוע, מייקרת במאוד מאוד את חשיבותם של עשיית מעשים טובים, ומאידך מייקרת את ההימנעות מעשיית מעשים רעים, ובתוך כך מדגישה היא את חשיבותם של הדיבורים החיוביים ואת חסרונותיהם של הדיבורים השליליים.

עוד בתוך כך, חשוב וכדאי להוסיף ולדעת, שתורת ישראל מדגישה במאוד מאוד את הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך“. פשט הפסוק הזה למעשה אומר – תאהב את חבר שלך כמו שאתה אוהב את עצמך, וממילא, תעשה לו מה שתרצה שיעשו לך, ואל תעשה לו מה שלא תרצה שיעשו לך. רבי עקיבא, גדול חכמי המשנה ואחד הצדיקים הגדולים והחשובים שקמו לעם ישראל בכל הדורות, אף אמר על פסוק זה שהוא ‘כלל גדול בתורה‘.

מתוך כך, בין היתר, אנו רואים כמה תורת ישראל מקפידה על כך שההולכים בדרכה לא יפגעו זה בזה, אלא אדרבה – יחשבו ידברו ויעשו זה לזה רק טוב. מתוך כך, כעת אפשר להבין בבהירות מדוע אוסרת התורה על אמירת לשון הרע. אמירת דבר שלילי על אדם מסוים, גם אם הוא נכון, יכולה מאוד לפגוע בו, לצער אותו, וכמו כן לפגוע באנשים נוספים. לכן, מדגישה התורה את איסור זה במאוד מאוד, עוסקת בו המון, כולל בנתינת הלכות מפורטות לגבי מה איך ומתי מותר לומר על אחרים, ומה אסור.   

מקור האיסור לאמירת לשון הרע מופיע לראשונה בספר ויקרא, פרק י“ט, פס‘ ט“ז: “לא תלך רכיל בעמך“. מעבר לכך, חז“ל מלמדים אותנו שמקור לאיסור לשון הרע גם אפשר למצוא בפסוק נוסף, המופיע בספר דברים, פרק כ“ז, פס‘ כ“ד: “ארור מכה רעהו בסתר“. פסוק זה נאמר במסגרת קללות מסוימות שנאמרו על אנשים שחלילה יעשו מעשים מסוימים, ואחד מהם הוא “מכה רעהו בסתר“.

למילים אלה: “מכה רעהו בסתר“, יכולה להיות פרשנות ברובד הפשט, והיא ככל הנראה תהיה – מקולל מי שירביץ לחברו בלי שאף אחד יראה, אבל פרשנות נוספת יכולה להיות – ארור מי שפוגע בחברו בסתר, לאו דווקא בהכאה גשמית, אלא גם בדיבור שלילי ופוגעני הנאמר במחשכים, בסתר.

עוד בעניין זה, של הופעת עניינים הקשורים ללשון הרע בתורה שבכתב, אפשר להזכיר שהתורה מציינת שיוסף סיפר לאביו דברים לא טובים על אחיו. לאחר מכן, כידוע, יחסיו הלא טובים של יוסף עם אחיו גרמו להם ולעם ישראל כולו צער וסבל גדולים מאוד, מכיוון שמשום כך, בין היתר – ירד עם ישראל למצרים, וגם מכך כדאי ללמוד על ההשפעות האפשריות הרעות של אמירת לשון הרע.

עוד בנוגע לחשיבות שנותן הקב“ה לאיסור לשון הרע, כדאי וחשוב לדעת כמו שהתורה מחשיבה במאוד מאוד את ענייני לשון הרע, ולכן מרחיבה לגביהם לא מעט. בתוך כך, יש לדעת שהרמב“ם כותב בספרו ‘משנה תורה‘ את הלכות לשון הרע הנצרכות לדעתו, ולאחר מכן גם מרן הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כתב אותן בספרו המפורסם.

בנוסף לשני אלה, כשמדברים על הלכות לשון הרע, אי אפשר שלא להזכיר את הרב ישראל כהן מראדין, המוכר יותר בכינויו: “החפץ חיים“, שכתב ספר מקיף ויסודי על הלכות לשון הרע, טעמיהן, ועוד. לאחר צאתו של הספר, ועד ימינו אנו, התפרסמו מספר רב של ספרים וחוברות שעוסקות בנושא, כאשר רבים מהם הם למעשה קיצורים או הרחבות לספר “חפץ חיים“.

רבי ישראל מאיר הכהן, שכתב את הספר הנודע “חפץ חיים” – ומכאן קיבל את כינויו, חי באירופה מאמצע המאה ה-19 עד שנות השלושים של המאה ה-20, והיה אחד מחשובי הרבנים בדורו. ספר הלכתי נוסף שחיבר החפץ חיים נקרא “משנה ברורה“, אך בשונה מספרו “חפץ חיים“, העוסק בנושא אחד ממוקד, ה “משנה ברורה” עוסק בנושאים רבים, וכולל בתוכו את פסקי השולחן ערוך, הרמ“א – רבי משה איסרליש, ועוד. ספרו של החפץ חיים, ה “משנה ברורה“, התקבל עד מאוד בעם ישראל, ונלמד שוב ושוב על ידי רבים. 

עניין נוסף הקשור ללשון הרע שאותו כדאי מאוד להכיר, הוא הקשר בין לשון הרע למחלת הצרעת. חז“ל מלמדים אותנו, שצרעת – מחלה נפוצה בימי קדם שהתבטאה בכמה אופנים, הייתה קשורה בקשר הדוק וישיר לדיבורי לשון הרע. אחד המקרים המובהקים בעניין זה הוא המקרה של מרים, אחותם של משה ואהרון. מרים, כך התורה מספרת, אמרה משהו לא חיובי על משה אחיה, ובתגובה לכך נענשה בצרעת על עורה.

בנוסף לכך, מעניין לדעת שאחד האיסורים הקשורים ללשון הרע הוא “מוציא שם רע“, האוסר לומר דברים רעים שאינם נכונים על אנשים. עם זאת, שמו של החולה בצרעת הוא “מצורע“, ושני הביטויים הללו – “מוציא שם רע” ו “מצורע” – מאוד דומים בהגייתם, וגם עניין זה מצביע במובן מסוים על הקשר בין לשון הרע לצרעת.

אפרופו הצרעת, שהיא עונש שאדם מקבל ישירות מה‘  – ללא התערבות של בני אדם, בעניין זה כדאי לדעת שבניגוד לעבירות רבות אחרות, העונש על אמירת לשון הרע הוא בידי שמיים ולא בידי אדם. יש עבירות שהחוטאים בהם לוקים בידי שמיים, ויש עבירות שהחוטאים בהם לוקים בידי אדם, כלומר על ידי הסנהדרין וכו‘.

בעניין זה אפשר להרחיב לא מעט, אך אין זה המקום לעשות כן. מה שכן כדאי לומר, בכל זאת, הוא שאין בכך שהעונש על אמירת לשון הוא מהשמיים כדי לומר משהו על חומרת אמירת לשון הרע. בעניין זה כדאי לדעת שחז“ל מלמדים אותנו שאמירת לשון הרע היא חמורה ביותר, ושהיא שקולה כנגד שלושת העבירות החמורות בתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן נאמר – ‘יהרג ואל יעבור‘. כדי להפנים היטב את משמעות הדברים, נרחיב מעט כעת לגבי העבירות שעליהן התורה אמרה: ‘יהרג ואל יעבור‘.

‘יהרג ואל יעבור‘ הוא איסור המופיע בתורה, הנוגע בעיקר לשלוש מצוות לא תעשה – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ככלל, תורת ישראל מדריכה את האדם שלא למסור את נפשו, כלומר להיהרג, אם ניצבת לפניו בחירה נוראה – לעבור על אחת מעבירות התורה או לאבד את חייו.

עם זאת, ישנן שלוש עבירות (ועוד כמה שמצטרפות אליהן במקרים מסוימים) שלגביהן מצווה תורת ישראל את האדם למסור את נפשו, ולא לחטוא בהן בשום פנים ואופן. כלומר, במילים אחרות, אומרת לנו התורה הקדושה שאם אדם מסוים מאיים להרוג איש או אישה מישראל, ומציב כתנאי לכך שלא יוציא לפועל את תוכניתו הזדונית – בתנאי שאיש או אישה מישראל יעברו על אחת או יותר מהעבירות אותן הזכרנו לעיל, עליהם לסרב לעבור על העבירה, גם במחיר האיום של איבוד החיים.

בהמשך לפסקה הקודמת, ועוד בקשר לגבי חומרתה של אמירת לשון הרע, כדאי גם לומר ולדעת שלפי דעות מסוימות בחז“ל החטא העיקרי שהתרחש בחטא המרגלים. כחלק מההכנות לכניסתם העתידית של בני ישראל לארץ ישראל, בקשו אנשים מעם ישראל ממשה רבינו לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ, וידווחו לשאר העם על המצב השורר בה ועל מאפייניה העיקריים.

בעקבות כך בחר משה רבינו נציג אחד מכל שבט לטובת משימת הריגול הנ“ל. זמן קצר לאחר שחזרו המרגלים, החלו הם לספר לבני ישראל את התרשמותם ממשימת הריגול. כל המרגלים, כך עולה מהכתוב, הסכימו על יופיה של הארץ, ככתוב: “באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא“.

עם זאת, לגבי היכולת של עם ישראל לכבוש אותה מיד יושביה, הדעות היו חלוקות. שני מרגלים, יהושוע בן נון וכלב בן יפונה, אמרו לעם ישראל בקול ברור ובוטח שיוכלו הם לכבוש את הארץ, כי הקב“ה הבטיח שיעזור להם בעניין זה.

לצד זאת, עשרת המרגלים הנותרים, החדירו מורא ופחד גדול בלב העם, ואמרו שעם ישראל לא יצליח לכבוש את הארץ, כי יושביה חזקים, ענקים, וכיוצא בזה. בין יתר דבריהם אמרו המרגלים שארץ ישראל היא ‘ארץ אוכלת יושביה‘, ביטוי בו משתמשים עד עצם היום הזה. לפי דעה זו, כך מלמדים אותנו חז“ל, המרגלים אמרו לשון הרע על ארץ ישראל, וזה היה חטאם הגדול. מתוך כך, מלמדים אותנו חז“ל, ניתן להבין את החומרה הגדולה באמירת לשון הרע על אנשים, שהיא חמורה מאמירת לשון הרע על צומח ודומם, שגם היא חמורה מאוד כפי שראינו כעת.   

כעת, לאחר שדיברנו על מספר עניינים חשובים ביותר הקשורים ללשון הרע, נרחיב לגבי הנושאים השונים הכלולים בלשון הרע. כידוע, איסור לשון הרע הנו איסור נושא גדול ורחב שכולל בתוכו תתי נושאים, ומשום חשיבותו של איסור זה – מאוד חשוב להכיר לא רק את כלליו – אלא גם את פרטיו ופרטי פרטיו.

איסור לשון הרע בתצורתו הבסיסית מדבר על מצב שבו מישהו אומר משהו שלילי או מזיק על אנשים אחרים, או על אדם אחר אחד. בעניין זה יש לדעת שאותה אמירה חייבת להיות אמיתית, מכיוון שאם היא שקרית – זה כבר שייך לאיסור אחר: הוצאת שם רע או הוצאת דיבה. עוד בעניין זה כדאי לדעת שאפילו אם רק אחד מהדברים שציינו לעיל יתקיימו באותה אמירה – אמירת דבר שלילי או מזיק, כבר מדובר בלשון הרע. וכעת נביא דוגמאות.

לצורך הדוגמא, נניח למשל שאם אדם יגיד על אדם אחר שהוא מתפלל בנוסח מסוים, למרות שאין שום דבר רע בלהתפלל באותו הנוסח, זה יחשב לשון הרע – אם בעיני השומע אכן מדובר במשהו שלילי. או, במקרה אחר, אם אדם יגיד על אדם אחר שהוא חושב רק על עצמו ולא על הזולת, זה יחשב לו כלשון הרע, גם אם בפועל אותה אמירה לא תזיק למי שעליו הדברים נאמרו.   

איסור נוסף שנכלל באיסור לשון הרע הוא רכילות. איסור זה למעשה מדבר על מצב בו אדם מספר לאדם אחר משהו הקשור באדם השומע. למשל, לצורך דוגמא במקרה הזה, נביא את המשפט האפשרי הבא שאדם יכול לומר: “ראובן, שמעת ששמעון מספר לאנשים שאתה אומר לכולם שאתה עובד בבזק למרות שזה לא נכון?”.

תת נושא נוסף שקשור לאיסור לשון הרע הוא ‘אבק לשון הרע‘. איסור אבק לשון הרע כולל בתוכו את הדברים שאם הם יאמרו – אנשים אחרים אולי ידברו בעקבותיהם לשון הרע. לגבי מקור האיסור על אבק לשון הרע, האם הוא מהתורה שבכתב או דווקא מחכמים – יש מחלוקת, ובכל דעה מבין השתיים אוחזים פוסקים חשובים ומוערכים.

בעניין זה, דוגמאות לאבק ללשון הרע הן למשל אמירות שרומזות לכך שיש משהו שלילי או מזיק לדבר עליו שטרם סופר: “תשמע לי יהודה, כדאי שאני לא אספר לך מה ראובן עשה אתמול“. עם זאת, באבק לשון הרע נכללים גם דברים שמותר לספרם אך השומע עלול לפרש אותם באופן שאינו חיובי, וכמו כן דברים טובים הנאמרים על אדם מסוים – שנאמרים בפני אנשים ששונאים את אותו אדם, ומתוך כך שישמעו עליו דברים טובים יכולים הם ליפול באיסור לשון הרע, לדבר עליו רעות, ואף לשנוא אותו יותר.

כעת, לאחר שדיברנו על הסוגים השונים של האיסורים הנכללים בגדר לשון הרע, נדבר על המצבים שבהם מותר לומר לשון הרע, כלומר לומר משהו רע או מזיק על אדם אחר. לגבי כך, הורו לנו חכמים, שמותר לומר לשון הרע אם תצא תועלת ממה שמספרים.

למשל, אם זוג מתכנן להתחתן, אפשר לספר משהו רע על אחד מבני הזוג המיועד, אם יש צורך אמיתי בכך שהאנשים המעורבים בשידוך ידעו אותו. או לחילופין, לספר משהו רע או מזיק על אדם שמישהו אחר חושב להעסיק אותו או לקיים איתו שותפות עסקית כלשהי.

בנוסף לכך, אפשר לספר לשון הרע לטובת הקניית ערכים חיוביים, כלומר אפשר לומר משהו רע על אדם מסוים, תוך הפעלת שיקול דעת כמובן, אם רוצים להקנות ערכים ולהסביר לאנשים מה נכון ומה לא, מה טוב ומה לא.

בעניין זה, מאוד חשוב לדעת, שההיתר לאמירת לשון הרע יכול להתקבל רק אם יחולו באותם המקרים התנאים הבאים:

אמת – מי שמספר חייב לדעת שמה שהוא מספר נכון. הביטחון באמיתות הדבר יכול להגיע או בזכות כך שהמספר ראה או שמע את הדברים בעצמו, או שהוא יודע אותם מכיוון ששמע אותם ממקור אמין לחלוטין.

התבוננות – על המספר לחשוב היטב האם באמת נכון לספר את הדבר שהוא רוצה לספר, האם זה באמת דבר רע, האם באמת תצא ממנו תועלת, וכו‘.

אפשרות לחזרה בתשובה – במקרים בהם הדבר מתאפשר, על המספר לפנות לאדם שעליו הוא רוצה לספר לשון הרע ולבקש ממנו לחזור בתשובה ולתקן את מה שעשה. אם ישתנה, ויתקן את אותו דבר רע שהאדם השני רוצה לספר עליו, וכבר לא יהיה צורך לספר, הנה מה טוב ומה נעים.

חשיבותו של הדיוק – על המספר לספר רק את מה שקרה, ולא להגזים. פשוט כך.

כוונה טובה – על המספר לכוון ולרצות באמת שהאמירה שלו תהיה רק לטובת העניין, שתהיה לתועלת, ועל המספר להקפיד שלא ליהנות מעצם האמירה ושלא להרוויח ממנה דבר.

צמצום נזקים – אם המספר יוכל להשיג את אותה התועלת מבלי לומר לשון הרע, עדיף שלא יגיד כלל. ואם המספר יוכל לספר פחות דברים רעים, ו/או להקטין את החשיבות של אותם דברים רעים בעיני השומע, וכל זאת מבלי לפגוע באופן משמעותי בתועלת שאותה לדעתו נכון להשיג – שיעשה זאת.

חובת הזהירות והמידתיות – על המספר להשתדל שלא יגרם לאדם שעליו הוא מספר נזק רב מכפי שמגיע לו.

כעת, לקראת סיום המאמר, נדבר על שני עניינים נוספים הקשורים ללשון הרע – מצב בו אדם אומר לשון הרע על עצמו, ואמירת לשון הרע על אדם רשע. לגבי המצב שבו אדם רוצה לומר לשון הרע על עצמו – עניין זה מותר, אך גם בו על האדם לחשוב מתי ואיך נכון לעשות זאת.

לגבי אמירת לשון הרע על אדם רשע – בנושא הזה הדעות חלוקות בקרב חכמי ישראל. עניין זה נובע מכמה סיבות, וביניהן מכיוון שבספר “חפץ חיים” כתוב שעל אפיקורסים מותר לומר לשון הרע. עם זאת, עיקר המחלוקת לגבי ההלכה למעשה הוא מי נקרא אפיקורס, מכיוון שבימינו ישנם המון ‘תינוקות שנשבו‘, כלומר אנשים שכלל לא זכו לחינוך תורני ראוי. בנוסף לזאת, מלבד דין ‘תינוקות שנשבו‘ ישנם עוד עניינים מורכבים שמסבכים את ההלכה בעניין זה, ולכן ראוי במקרים כאלה לשאול רב צדיק, המשופע באהבת ישראל לרוב, כיצד יש לנהוג בכל מקרה ומקרה. ולשומעים ינעם. וחן וכבוד יתן ה‘, לא ימנע טוב להולכים בתמים.