המשנה הנה החלק הראשון מבחינה כרונולוגית של התורה שבעל פה, המהווה המשך ישיר של התנ“ך – התורה שבכתב, ומסיבה זו, בין היתר, היא נחשבת חלק כה עיקרי ביותר בתורת ישראל. המשנה, אם כן, למעשה משמשת כפירוש והרחבה של חמשת חומשי התורה.
המשנה, וזאת כדאי לדעת, מכילה את דברי התורה שאמרו התנאים. חכמי המשנה מכונים ‘תנאים‘, והם למעשה חכמי ישראל שפעלו מתחילת תקופת אנשי הכנסת הגדולה ועד לחתימת המשנה, כלומר בערך מתחילת המאה ה-1 לספירה ועד סוף המאה ה-2.
המשנה הנה החלק הראשון מבחינה כרונולוגית של התורה שבעל פה, המהווה המשך ישיר של התנ“ך – התורה שבכתב, ומסיבה זו, בין היתר, היא נחשבת חלק כה עיקרי ביותר בתורת ישראל. המשנה, אם כן, למעשה משמשת כפירוש והרחבה של חמשת חומשי התורה.
בחמשת חומשי התורה יש לא מעט עניינים שיש להרחיב לגביהם, ואכן רבים מהם מופיעים ונידונים באריכות במשנה, וכמו כן בתלמוד הבבלי – המשמש למעשה כפירוש והרחבה של המשנה. מפאת חשיבותן של ששת חלקי המשנה, המכונות מסכתות, הפכו הן לאחת מאבני היסוד החשובות ביותר בארון הספרים היהודי, והן נלמדות שוב ושוב בקרב לומדי התורה ברחבי העולם היהודי כולו.
בחמשת חומשי התורה מופיעות תרי“ג המצוות, ומעבר לכך – לא מעט סיפורים ופרטים מופיעים בתורה שבכתב, וכאמור – תפקידה העיקרי של המשנה היא להרחיב ולבאר את דברי התורה שבכתב. חמשת חומשי התורה, הנביאים והכתובים – נקראים ‘תורה שבכתב‘, ואילו המשנה, הגמרא, וכל מה שבא אחריהן, נקראים ‘תורה שבעל פה‘.
המשנה, וזאת כדאי לדעת, מכילה את דברי התורה שאמרו התנאים. חכמי המשנה מכונים ‘תנאים‘, והם למעשה חכמי ישראל שפעלו מתחילת תקופת אנשי הכנסת הגדולה ועד לחתימת המשנה, כלומר בערך מתחילת המאה ה-1 לספירה ועד סוף המאה ה-2.
חכמי ישראל שפעלו לאחר חתימת המשנה נקראו אמוראים, ודבריהם מופיעים בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, המכונים גם בשם ‘גמרא‘, שהיא למעשה פירוש והרחבה של המשנה. חכמי ישראל שפעלו לאחר האמוראים כונו סבוראים, והם אלו שערכו את התלמוד הבבלי, והם הם למעשה ממשיכיהם של האמוראים, כאמור – חכמי התלמוד. תקופת הסבוראים נמשכה כמאתיים שנה, ולאחריה החלה תקופת הגאונים.
באופן טבעי וכללי, זאת כדאי לדעת, התורה שבעל פה, אשר כשמה כן היא – תורה שבעל פה, הנה מגוון כללים ופרטים שקיבל משה מהקב“ה במעמד הר סיני, לצד כללי פסיקה לטובת המשך הדרך, וכך, במהלך השנים, התווספו לתורה שבעל פה עוד ועוד אמרות, דברי תורה, פסקי הלכה, ועוד.
עם זאת, רבי יהודה הנשיא, שהיה מאחרוני התנאים ונשיא דורו, החליט בגלל כמה סיבות, ובראשן – חששו הגדול שהתורה שבעל פה תשכח, לכתוב אותה, וזאת בפעם הראשונה מיום בו נתנה. עניין זה היה לא פשוט כלל וכלל, אך למרות זאת – כך החליט רבי יהודה הנשיא וכך נעשה. בהתאם לכך, העלה על הכתב רבי יהודה הנשיא את דברי התורה שנאמרו בדורו ובדורות שקדמו לו, וערך אותן לכדי 63 מסכתות, שחולקו לשישה חלקים, שישה סדרים. לא כל דברי החכמים שנאמרו עד דורו של רבי יהודה הנשיא נכנסו למשנה, וחלק מדברי החכמים שלא נכנסו הפכו לברייתות, שנקראות גם משנות חיצוניות, ויש להן תוקף הלכתי ותורני משמעותי.
לאחר שעסקנו בנושאים שעליהם נכתב עד כה, נדבר כעת על המסכתות המרכיבות את המשנה, ועל ששת החלקים שלפיהם היא מחולקת. בששת סדרי המשנה יש 63 מסכתות. עם זאת, כדאי לדעת שיש משניות שאין עליהן גמרות, ולמשל – יש 37 מסכתות תלמוד בבלי בלבד. אחד ההסברים הנפוצים ביותר לעניין זה הוא שחכמי התלמוד הבבלי דנו רק בסוגיות שהיו נצרכות לחיי עם ישראל בגלות, מכיוון שהם כידוע חיו בבבל – ולא בארץ ישראל, ומסיבה זו ישנן משניות שאין עליהם גמרות.
כעת נפרט ונרחיב מעט יותר על ששת סדרי המשנה. כתבי המשנה מחולקים לשישה סדרים, שזכו לראשי תיבות: ‘זמ“ן נק“ט‘. ראשי התיבות הללו כוללים בתוכם את שמות הסדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, וטהרות. בששת סדרי המשנה, כפי שהם מודפסים כיום, יש 525 פרקים, ו-4,192 משניות.
הסדר הראשון מתוך ששת סדרי המשנה הוא סדר זרעים. סדר זה עוסק בעיקר בעבודת האדמה, תפילות וברכות. בסדר זה מופיעות המסכתות: פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות, מעשרות, מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
הסדר השני נקרא סדר מועד, העוסק בעיקר בשבתות ומועדי ישראל. המסכתות המופיעות בסדר זה הן: שבת, עירובין, פסחים, ראש השנה, יומא, סוכה, ביצה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
הסדר השלישי נקרא סדר נשים. סדר זה עוסק בעיקר בעניינים הקשורים לנשים וענייני הנישואין. המסכתות המופיעות בסדר זה הן: יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
הסדר הרביעי במספר הוא סדר נזיקין, העוסק בעיקר במקרים בהם אדם הזיק לחברו בצורה כלשהי. המסכתות המשולבות בסדר זה הן: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עבודה זרה, הוריות.
הסדר החמישי מתוך ששת סדרי המשנה הוא סדר קדשים. סדר זה עוסק בעיקר בענייני בית המקדש. המסכתות המופיעות בסדר זה הן: זבחים, מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד.
הסדר השישי נקרא סדר טהרות. סדר זה עוסק בעיקר בענייני טומאה וטהרה. המסכתות המופיעות בסדר זה הן: כלים, אהלות, נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצים.
לאחר שדיברנו על המסכתות השונות, ענייניהן ופרטיהן, נדבר כעת על המאפיינים הייחודים והמעניינים של המשנה. לשון המשנה היא מאוד תמציתית. ישנם מקורות תורניים שבהם יש הרחבות, פלפולים, דיונים ארוכים, כמו הגמרא למשל, אך במשנה אין מקום לכל אלה. כותבי ועורכי המשנה יצרו אותה באופן כזה שתהא היא קלה לזכירה ולשינון, מדויקת ותמציתית.
בעניין זה חשוב לזכור שאחת הסיבות שהשפיעו על עניין זה הייתה שעד שרבי יהודה הנשיא וחכמי דורו העלו על הכתב את דברי המשנה, דברים אלה היו נאמרים במסורת מאב לבנו, מתלמיד לרבו, וכן הלאה, ולכן הייתה הקפדה רבה על אורכם של הדברים. בעניין זה, הייו מחשבה ותכנון מוקפד על כך שלא יהיו הדברים ארוכים מדי. עד לימים בהם נכתבה המשנה – הלומדים שיננו את דברי התורה בעל פה.
דבר נוסף שכדאי לדעת על מאפייני המשנה הוא עניין הדעות השונות המופיעות בה. פעמים רבות, כאשר המשנה עוסקת בנושא מסוים, היא איננה מציגה מגוון דעות בנושא זה, אלא פוסקת הלכה אחת ברורה. עם זאת, בפעמים רבות אחרות, כאשר המשנה עוסקת בנושא מסוים, היא מציגה מגוון של דעות, ומרחיבה את היריעה לגבי נושא זה.
עניין זה, של הצגת דעה אחת או כמה דעות לגבי נושא מסוים, בדרך כלל תלוי במסורות שעברו מדור לדור. אם בקרב חכמי ישראל הייתה הסכמה על נושא מסוים, אזי כשהעלו על הכתב את עניינו – כתבו רק את אותה דעה שהייתה ברורה ומוסכמת. עם זאת, כאשר חכמי ישראל חלקו לגבי נושא מסוים, ראו לנכון עורכי המשנה להביא ולפרסם את מגוון הדעות.
לעניין זה, של הבאת מגוון דעות, יש כמה וכמה סיבות חשובות, ואלו הן בין ביתר: בירור ההלכה הנו אחת הדרכים שבעזרתו אפשר לקיים את בירור רצון ה‘ בעולם. במסורת ישראל מאוד חשוב לברר את רצון ה‘, באופן הכי מדויק שאפשר, ולכן, למען בירור זה, חשוב להכיר את דעתם של כלל חכמי ישראל בנושא מסוים, אשר פוסקים על פי כללי הפסיקה המקובלים בתורת ישראל. כאשר פוסקים ניגשים לפסיקת הלכה, הם אמורים להכיר את הפסיקות שקדמו בנושא שבו הם רוצים לפסוק, ולהתחשב בהן. לכן, מסיבה זו, חשובה מאוד הצגת הדעות השונות בקרב חכמי ישראל.
מעבר לכך, ישנו עניין נוסף להבאת הדעות השונות, והוא העברת המסר שבתורת ישראל יש מקום להבעת דעות שונות, כל עוד הבעתן נעשית באופן ראוי, מכבד, עם המון אהבת ישראל. והנה כי כן, בעצם זה שהמשנה מפרטת דעות שונות לגבי נושאים מסוימים, שלפעמים הן הפוכות לחלוטין זו מזו, היא למעשה אומרת – יש דעות שונות בעם ישראל, וזה בסדר, בריא, וטוב. והעיקר שיגיעו מתוך מקום אמיתי, נקי, דורש טוב, שרוצה לכוון לרצון ה‘ בעולם. רק, זכרו שיש לעשות זאת על פי כללי ההלכה והמסורת, ותוך חיזוק האהבה הפשוטה והחזקה לכל אחד ואחת מישראל. לסיכומם של דברים – מותר לחלוק בראש, אך אסור שהמחלוקת תרד ללב. בעניין זה, ובנקודה הזו בדיוק, כדאי להזכיר את רבי עקיבא. אפשר וצריך לכתוב המון על רבי עקיבא, אך כאן נעשה זאת בקצרה.
רבי עקיבא היה תנא, יש שיאמרו – גדול התנאים, ולדעת כולם – תנא חשוב באופן מיוחד. רבי עקיבא היה גדול הדור בדורו, בדור השלישי של התנאים, ובמסורת מובא שחלק עיקרי ביותר מבין הדברים המובאים במשנה, נאמרו על ידי תלמידי רבי עקיבא, ובעקיפין – כביכול נאמרו על ידי. לסיום דברים אלה נוסיף, אגב דברינו על המחלוקת, שרבי עקיבא מאוד הדגיש את החשיבות של הכבוד ההדדי והיחס המכבד, והדגיש את חשיבותו של הפסוק: “ואהבת לרעך כמוך“.
עוד בעניין כתיבת הדעות השונות במשנה, כדאי וחשוב לדעת, שברוב הפעמים המשנה לא מפרטת את הטעמים לפסיקת ההלכה, כלומר את הסיבות שהובילו למסקנה הסופית לגבי האם דבר הוא טמא או טהור, האם מותר לעשות משהו או דווקא אסור, וכיוצא בזה.
עם זאת, לפעמים עורכי המשנה ראו לנכון לפרוש בפני הלומד את הטעמים להכרעה, ועניין זה חשוב מכמה סיבות, וביניהן – ישנה חשיבות שלומדי התורה ואוהביה יכירו את הטעמים והשיקולים שהביאו את תלמידי החכמים להחליט את מה שהחליטו. החשיבות בעניין זה היא לכל הפחות כפולה – זה חשוב גם כדי להבין את אותו מקרה, כדי לרדת לשורשו עד כמה שניתן, וגם כדי להבין את הלך הרוח וכיווני החשיבה של החכמים, על מנת ללמוד מהם, ללכת בדרכם, ולהמשיך את מסורת ישראל הלאה בכל הדורות כולם.
עוד בעניין מאפייני המשנה, כדאי וחשוב לדעת, שלפעמים, באופן די נדיר, המשנה גם מביאה מדרשי אגדה. מדרשי אגדה הם דברי תורה שנכתבו על ידי אנשים שונים, בין היתר על ידי תנאים, הבאים בעיקר להעביר עובדות, מסרים, כיווני מחשבה, וכיוצא בזה. אחת הדרכים הטובות ביותר להעברת מסרים וכיוצא בזה היא סיפור סיפורים, כידוע, ועל בסיס זה נכתבו מדרשי האגדה. בעזרת סיפורים, המתארים דברים מסוימים, הלומד והקורא יכולים להפנים דברים חשובים, וכך להתקדש, להשתפר, ולהתעלות.
לאחר שדיברנו על עניינים שונים ומגוונים הקשורים למשנה, כעת נדבר על הפירושים השונים שנכתבו למשנה. באופן כללי כדאי וחשוב לדעת, בהקשר זה, שעל המשנה נכתבו באופן יחסי פירושים מעטים, בוודאי ביחס לגמרא. יש לעניין זה כמה סיבות, וביניהן – יותר קל, פשוט וברור ללמד וללמוד משנה מאשר גמרא, ולכן הגמרא דורשת הרבה יותר פירוש, ביאור, והרחבות. המשנה כתובה בעברית, והיא תמציתית ופשוטה יחסית, ואילו הגמרא כתובה בארמית, מלאה בפלפולים, שאלות ותשובות, הנחות יסוד, תירוצים, דחיות, וכיוצא בזה.
מעבר לכך, הגמרא הוא מקור תורני שאותו לומדים הרבה יותר, הן מבחינת כמות האנשים והן מבחינת זמן הלימוד – מאשר שלומדים את המשנה, שגם אותה כמובן לומדים רבים, שוב ושוב, אך הגמרא הוא המקור התורני הנלמד ביותר בקרב בני הישיבות, וגם בקרב רבים מעם ישראל, שמשלבים את לימוד התורה באורחות חייהם. מסיבה זו, ומכיוון שהתלמוד היה ועודנו מקור תורני שנלמד הרבה יותר, נדרשו לכך חכמי ישראל, השקיעו בכך את מיטב זמנם ומרצם, וכתבו פירושים רבים לגמרא.
עוד בעניין הפירושים למשנה, כדאי וחשוב להכיר מספר פירושים חשובים ובולטים בעניין זה. פירוש ‘המאסף‘ הוא הפירוש הקדום ביותר שנכתב על המשנה כולה המצוי בידינו. פירוש זה נקרא כך בגלל המילים הפותחות אותו: “אמר המאסף“. מעבר לכך, פירושים חשובים ומפורסמים על המשנה הם פירושם של הרמב“ם, הרב עובדיה מברטנורא, והרב פנחס קהתי. הרב קהתי ז“ל היה רב גדול וחשוב, שנולד בפולין ועלה לישראל בגיל 25. הרב קהתי עשה בחייו דברים גדולים וחשובים רבים, ולדעת רבים הפירוש שכתב למשנה – הנו גולת הכותרת של עשייתו התורנית והציבורית הענפה והחשובה.