ספירת העומר

מאת אבנר שאקי

תקציר:

ספירת העומר היא ספירה שמתחילה בלילה שאחרי ליל הסדר, המצוין כידוע בט”ו בניסן, ומסתיימת לאחר 49 ימים בחג השבועות, המצוין בו’ ניסן, הנקרא על שם שבעת השבועות שיש בין חג הפסח לחג מתן תורה. בלילה שאחרי ליל הסדר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים את קורבן העומר, ומכאן שמה של הספירה.

אחד הימים המרכזיים בספירת העומר, ויש שיאמרו היום החשוב ביותר, הוא ל”ג בעומר, היום בו נפטר רבי שמעון בר יוחאי. מלבד זאת, בל”ג בעומר גם פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. רבי שמעון בר יוחאי היה תנא, כלומר חכם מתקופת המשנה, ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. בדורו של רשב”י הטילו הרומאים גזרות קשות על עם ישראל, וביניהן איסור חמור על לימוד והפצת התורה. בעקבות זאת, גלה רבי שמעון מביתו למערה באזור הגליל, ושם למד ולימד תורה במשך 13 שנים עם אלעזר בנו. בשנים אלו, כך מקובל במסורת ישראל, כתב רבי שמעון את ספר הזוהר, שהוא למעשה ספר היסוד בתורת הקבלה.

הרחבה:

ספירת העומר היא ספירה שמתחילה בלילה שאחרי ליל הסדר, המצוין כידוע בט”ו בניסן, ומסתיימת לאחר 49 ימים בחג השבועות, המצוין בו’ ניסן, הנקרא על שם שבעת השבועות שיש בין חג הפסח לחג מתן תורה. בלילה שאחרי ליל הסדר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים את קורבן העומר, ומכאן שמה של הספירה.

את החיוב לספור את ספירת העומר אנו רואים לראשונה בתורה שבכתב, ספר ויקרא, פרק כ”ג, פס’ ט”ו-ט”ז: “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'”. קרבן העומר היה עשוי משעורה, שהיא אחת מחמישה מיני דגן, והקרבתו למעשה אפשרה את אכילת התבואה של השנה החדשה, שנקצרה אחרי החורף, ואחרי הגשם שהצמיח אותה שוב.

גם בחג שבועות הקריבו בבית המקדש קרבן, אך הוא היה עשוי מחיטים. חז”ל מלמדים אותנו שאחת הסיבות לקורבנות הללו היא שאפשר  ללמוד מהם על ההתעלות שעל כל אדם לעשות בזמן ספירת העומר. שעורים זה מאכל בהמה, וחיטים הם מאכל אדם, והזמן הזה, בין פסח לשבועות, הוא אכן מתאים ומסוגל להתעלות רוחנית, כפי שהקורבנות הללו מלמדים אותנו.

כעת נרחיב עוד בעניין ספירת העומר. רבים אינם יודעים זאת, אך מחלוקת גדולה פרצה בעם ישראל בימי בית שני בין הקראים הצדוקים והבייתוסים – שלא האמינו בתורה שבעל פה, לבין הפרושים – שהאמינו בה בכל מאודם, בעקבות הבנה שונה של הפסוקים שמלמדים אותנו על מצוות ספירת העומר, אותם הזכרנו לעיל. הפרושים, שלפי דעתם נוהג עם ישראל עד עצם היום הזה, וכך גם ימשיך לנהוג, האמינו שהקב”ה התכוון באומרו: “ממחרת השבת”, לממחרת חג הפסח. כלומר שהכוונה ב ‘שבת’ היא חג פסח, הווי אומר – ליל הסדר. ולכן, בגלל סיבה זו, צריך להתחיל לספור את ספירת העומר מהלילה שאחרי ליל הסדר.

לעומת זאת, מתנגדיהם חשבו שהכוונה היא ממש לשבת, ולכן התחילו לספור את ספירת העומר באופן קבוע מיום ראשון שאחרי השבת שאחרי חג הפסח, כך ששבועות לפי שיטתם תמיד יצא ביום ראשון, לאחר שבעה שבועות בדיוק. כיום, כאמור, עם ישראל סופר את ספירת העומר לפי דעתם של הפרושים, ובכלל – לקראים ולצדוקים ולבייתוסים אין כמעט זכר, מורשת, או צאצאים ישירים, ואילו לפרושים כידוע יש כחול אשר על שפת הים מכל אלה. בניגוד לשאר החגים, למשל פסח, סוכות, ראש השנה ועוד, בתורה לא מצוין תאריך מסוים שבו אמור לחול חג השבועות, אלא רק ביום החמישים מ’מחרת השבת’, וזה המקור למחלוקות הגדולות שהיו כלפיו, אך כיום הם כאמור נפתרו.

מעבר למה שכתבנו על קורבן העומר, ישנם כמה הסברים מהותיים לספירה זו. אחד ההסברים אומר שספירת העומר למעשה באה ללמד אותנו שיציאת מצרים איננה העיקר, ושכל תכליתה היא לידתו של עם ישראל – בדרכו לקבלת התורה בהר סיני. לכן, לפי הסבר זה, מיד לאחר היום הראשון של פסח, מתחילים לספור ולהתכונן לקראת חג מתן תורה, כדי לזכור שהוא העיקרי, החשוב יותר.

הסבר נוסף מדבר על כך שבני ישראל היו שקועים במ”ט שערי טומאה בעודם במצרים. חז”ל מלמדים אותנו שיש נ’, כלומר 50, שערי טומאה, וכמו כן, כנגדם, נ’ שערי קדושה. מצבם של בני ישראל במצרים היה כה חמור, עד שהגיעו הם לשער ה-49, שער הנ”ט. ואם היו מתדרדרים לעוד שער אחד, לשער הנ’ בטומאה, כך מלמדים אותנו חז”ל, לא היו נגאלים, מרוב שהיו מאבדים את כל זכויותיהם. לפי הסבר זה היו אמורים בני ישראל להגיע למעמד הר סיני כשהם בשער המ”ט מצד הקדושה, ולכן אנו סופרים 49 ימים, כי בכל יום עזבו בני ישראל שער אחד של טומאה, ונכנסו לשער נוסף בקדושה, וכך הגיעו למעמד הר סיני כראוי להם.

טעם נוסף לחג השבועות מלמד אותנו רבי דוד אבודרהם, שאומר שבימים ההם, בתקופת ספירת העומר, רוב העם היה בשדות, והיה טרוד ביותר במגוון העבודות החקלאיות – שהיו בשיאן בימים אלה. מתוקף כך, היה חשש שהרבה אנשים ישכחו לעלות לרגל בחג השבועות, כתוצאה מהעבודה הרבה שהייתה בשדות, ולכן תקנו את ספירת העומר, כדי שחג השבועות לא ישכח, וכולם יזכרו לעזוב את השדות ולהתכונן לעלות לרגל.

כעת נדבר מעט על הלכות ספירת העומר. כיצד סופרים, מי מחויב, וכולי. נוסח ברכתה של ספירת העומר הוא: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”. את הברכה יש לברך בעמידה, ורצוי לברך אותה במעמד רב ככל שניתן של אנשים. זמנה המובחר של ספירת העומר הוא מיד עם צאת הכוכבים, ובשעות הספורות שאחריהן. עם זאת, מי ששכח לספור בלילה, יכול לספור ביום העוקב, עם ברכה. ומי ששכח לספור את ספירת העומר במשך יממה שלמה, כלומר לא ספר בלילה, ולא ביום שאחריו, וכבר שקעה השמש שוב – לא יוכל לחזור לספור שוב עם ברכה. כלומר מותר לו להמשיך לספור, עד חג השבועות, אך ללא ברכה. עוד יש לדעת שנשים פטורות ממצוות ספירת העומר, כשם שהן פטורות משלל המצוות שהזמן גרמן, אך מותר להן לספור אם ירצו.

ישנו עוד עניין שחשוב לדעת אותו בעניין הספירה. לפני שמברכים, אסור לומר את מניין הימים לעומר, כי אז זה נחשב שספרנו. לכן, אם אדם רוצה לדעת כמה ימים היום לעומר, עליו לשאול – ‘כמה היה אתמול לעומר?’ וכך יצא מכלל חשש. לגבי הספירה ביום, למי ששכח בלילה, יש אומרים שסופרים עם ברכה, ויש האומרים שסופרים ללא ברכה. וכל אחד ינהג לפי רבותיו ואבותיו.

בלילה הראשון של ספירת העומר לא מברכים את ברכת ‘שהחיינו’, שמטרתה להודות לה’ יתברך על שהחיה אותנו והגיענו לקיים את המצווה, למרות שהיה ניתן לחשוב שמברכים, כמו שמברכים במקרים דומים, בפעם הראשונה שמקיימים מצווה כלשהי בשנה החדשה, כמו ישיבה בסוכה וכדומה. חכמינו זכרונם לברכה נתנו כמה טעמים וסיבות לכך שלא מברכים שהחיינו על ספירת העומר. הסיבה הראשונה היא שמברכים שהחיינו על עניין שהוא עצם התכלית, למשל – בסוכות התכלית היא לשבת בסוכה, בפסח – לעשות את ליל הסדר, וכן על זה הדרך. ספירת העומר היא רק הכנה למתן תורה, אך היא לא התכלית עצמה. לכן גם יש פוסקים שסוברים שיוצאים ידי חובת ברכת שהחיינו של ספירת העומר בברכת שהחיינו של חג השבועות.

סיבה נוספת היא שמברכים שהחיינו על משהו שיש בו שמחה, אושר, דברים חיוביים, כמו פסח וסוכות, ועוד הרבה פעמים שמברכים שהחיינו, אבל בספירת העומר ההפך הוא הנכון – יש בעיקר אבלות ועצב. עוד סיבה היא שספירת העומר תלויה ביום שיוצא ליל הסדר, שכמו שאמרנו לעיל – רק אחריו מתחילים לספור את ספירת העומר, ולכן יש פוסקים שאומרים שיוצאים ידי חובת ברכת שהחיינו של ספירת העומר, בברכת שהחיינו של פסח.

עוד סיבות שחז”ל כתבו לנו הן שאין במצוות ספירת העומר מעשה, ומברכים שהחיינו רק על מצוות שיש בהם מעשה, שספירת העומר בימינו היא רק זכר למקדש – ולא מברכים על מצוות שהם לזכר משהו בלבד, שאין מברכים שהחיינו על מצווה מתמשכת – וההוכחה שספירת העומר איננה מצווה מתמשכת היא שאם אדם שכח במשך יממה שלמה – הוא לא יכול להמשיך לספור עם ברכה, ובגלל החשש שאדם לא ישלים את כל הספירה – ואז יתברר שספר שהחיינו לבטלה חלילה.

לפי דעת רוב הפוסקים הכי משובח זה לספור את ספירת העומר בעברית, אך מי שלא יודע עברית, ראוי שיספור את ספירת העומר בשפה שהוא מבין. את ספירת העומר מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש, ויש לה נוסחים שונים, לפי עדות ישראל. הנוסח של בני עדות המזרח הוא: “הרחמן הוא יבנה בית המקדש ויחזיר העבודה למקומה במהרה בימינו אמן”.

אחד הימים המרכזיים בספירת העומר, ויש שיאמרו היום החשוב ביותר, הוא ל”ג בעומר, היום בו נפטר רבי שמעון בר יוחאי. בל”ג בעומר גם פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, אך על כך נדבר בפסקה הבאה. רבי שמעון בר יוחאי היה תנא, כלומר חכם מתקופת המשנה, ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. בגמרא מסופר שבדורו של רבי שמעון הטילו הרומאים גזרות קשות על עם ישראל, וביניהן איסור חמור על לימוד והפצת התורה. בעקבות זאת, גלה רבי שמעון מביתו למערה באזור הגליל, ושם למד תורה במשך 13 שנים עם אלעזר בנו. בשנים אלו, כך מקובל במסורת ישראל, כתב רבי שמעון את ספר הזוהר, שהוא למעשה ספר היסוד בתורת הקבלה.

נסיים את מאמרנו זה עם כמה הלכות הנוגעות לאיסורים מסוימים החלים בימי ספירת העומר. איסורים אלה תקפים רק עד ל”ג בעומר, משום שחז”ל מלמדים אותנו שלרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, וכולם מתו ממגפה, בימי ספירת העומר, משום שלא נהגו כבוד זה בזה. וכל זאת למרות גדלותם בתורה, ועשיית מצוות רבות אחרות. בל”ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולכן הלכות האבלות אינן תקפות אחרי ל”ג בעומר. בני עדות המזרח נוהגים להמשיך עם הלכות אלה עד ל”ד בעומר, ושכל אחד ינהג כפי שנוהגים רבותיו ואבותיו.

הלכות האבלות בל”ג בעומר נועדו על מנת למעט בשמחה, ולכן אסור להסתפר, להתגלח, לערוך חתונות, לשמוע מוזיקה, ולרקוד. בנוסף לכל אלה, נוהגים שלא להתחדש בימים אלו בדברים חדשים, כדי שלא לברך שהחיינו, ולשמוח. באופן כללי בימים אלה יש להתמקד בעבודה רוחנית בנושא אהבת חינם בין עמך ישראל, וכמו כן לתקן את המידות. בכל שבוע בספירת העומר, ואפילו בכל יום, ישנה מידה אחרת שאותה ראוי לתקן, ועל כך מורחב הרבה בספרי הקבלה.