עשרה בטבת

מאת אבנר שאקי

תקציר:

עשרה בטבת הוא יום צום, החל בתאריך י’ בטבת. חכמינו זכרונם לברכה תקנו את הצום הזה מכיוון שבדיוק ביום זה, בשנת ג’של”ו (426 לפני הספירה, למניינם), בשנה התשיעית למלכות צדקיהו מלך יהודה, החל המצור שנבוכדנצר מלך בבל הטיל על ירושלים העתיקה, בסוף ימי בית המקדש הראשון.

צום עשרה בטבת הוא מהצומות שמתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים שאחריו, ולא מהצומות שנמשכים למעלה מ-24 שעות, כדוגמת תשעה באב ויום הכיפורים. בעניין זה יש לומר שגם האיסורים ביום זה שונים מתשעה באב ויום הכיפורים, ובעשרה בטבת אסרו חז”ל אכילה ושתייה, ולא סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה, כמו שאסרו הם בתשעה באב וביום הכיפורים.

הרחבה:

עשרה בטבת הוא יום צום, החל בתאריך י’ בטבת. חכמינו זכרונם לברכה תקנו את הצום הזה מכיוון שבדיוק ביום זה, בשנת ג’של”ו (426 לפני הספירה, למניינם), בשנה התשיעית למלכות צדקיהו מלך יהודה, החל המצור שנבוכדנצר מלך בבל הטיל על ירושלים העתיקה, בסוף ימי בית המקדש הראשון, אותו בנה שלמה המלך.

וכך מתוארים הדברים בספר מלכים ב’, פרק כ”ה, פסוק א’: “ויהי בשנת התשיעית למלכו בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב”. רבים אינם יודעים זאת, אך למעשה בחר הכתוב לקרוא לחודש טבת ‘חודש העשירי’ מכיוון שספירת החודשים בתורה שבכתב שונה מספירת החודשים שאנו רגילים אליה כיום. ספירת החודשים בתורה שבכתב מתחילה בחודש ניסן, ולא בתשרי כפי שמקובל כיום, ולכן טבת הוא החודש העשירי.

כחלק מהתפשטותה של ממלכת בבל, וכחלק מרצונה להגדיל ולהרחיב את שטחיה ומקורות הכנסותיה, יצאה היא בעזרת צבאה החזק למספר מלחמות במספר חזיתות. אחד היעדים שהציבה לעצמה ממלכת בבל היה לכבוש את ירושלים מידי עם ישראל, ועל ידי כך לנכס לעצמה שטח נוסף, אסטרטגי במיוחד.

ירושלים העתיקה נחשבה בעולם העתיק ליעד נכסף בעיני ממלכות ואימפריות רבות. ואכן, ממלכות שונות, בתקופות שונות, ניסו ככל יכולתם לכבוש את ירושלים. למען האמת, גם בימינו לוטשים אנשים רבים את עיניהם לשטח אדמה יקר ערך זה.

וכעת בחזרה לימי המצור. רבים אינם יודעים זאת, אך המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים העתיקה היה קשה ואכזרי במאוד מאוד. למעשה, המצור שיתק את החיים הטבעיים בירושלים העתיקה, ומנע את האפשרות של יושבי העיר העתיקה לחיות חיים רגילים, להתפרנס בכבוד, לקבל מזון ותרופות, ולקיים חופש תנועה בכניסה ויציאה מהעיר.

מצב זה, שכאמור היה קשה מאוד לתושבי ירושלים, גרם, בין היתר, לסכסוכים מרים וקשים בין קבוצות שונות מיושבי ירושלים בעת ההיא, שלצערנו הגיעו עד כדי שריפת מזון, תבואה, תרופות, ואף הרג הדדי. בכל אותה העת, ניסו חיילי צבא בבל, שהיו רבים ומיומנים מחיילי עם ישראל, לפרוץ את חומות ירושלים, להכניע בחרב את יושביה היהודים של העיר העתיקה, ולהעלות באש את בית המקדש, שהיה כמובן המקום שבו השרה הקב”ה את שכינתו, היושב על הר הבית, שהוא הוא המקום הקדוש ביותר לעם ישראל על פני אדמות.

אם כן, כאמור, המצור החל בי’ בטבת, וכמה שנים (יש מחלוקת לגבי מספר השנים המדויק) לאחר שהחל המצור על ירושלים העתיקה, בי”ז בתמוז, הצליחו חיילי צבא בבל לבקוע את חומות ירושלים, ולפרוץ לעיר העתיקה, שאמנם הייתה מבוצרת היטב, אך לא לגמרי חסינה. מיד לאחר שהצליחו חיילי צבא בבל לפרוץ את חומות העיר העתיקה החלו הם במסע הרג אימתני של יושבי העיר העתיקה, ושמו את פניהם לעבר העיר העתיקה.

לאחר שלושה שבועות, לצערנו כי רב, הושלמה משימתם, ובט’ באב הגיעו חיילי צבא בבל לבית המקדש, זרעו בו הרס וחורבן, ואף הציתו אותו באש. מסיבה זו, תקנו חכמינו זכרונם לברכה, שי”ז בתמוז, וט’ באב, יהיו ימי צום לישראל, שבהם יתאבלו עם חורבנם של שני בית המקדש. בנוסף לשלושת צומות החורבן שאותם הזכרנו עד כה, ישנו צום נוסף שנקבע על עניין זה, והוא צום גדליה, המצוין בג’ בתשרי.

צום גדליה מציין את רציחתו של גדליהו בן אחיקם, שהיה השליט על ממלכת יהודה, בתקופה הסמוכה לחורבן הבית הראשון. לאחר חורבן הבית הראשון הוגלה מארץ ישראל חלק גדול מעם ישראל, אך חלק מסוים מעם ישראל הושאר באזור ירושלים והסביבה. עם זאת, רציחתו של גדליהו בן אחיקם, סמלה בימים ההם, ועודנה מסמלת היום, את סיום הישוב היהודי בירושלים בעת ההיא, ולכן תענית זו נקבעה לצום יהודי לאומי.

בתוך כך, חשוב וצריך לומר, שבט’ באב שבו נחרב בית המקדש הראשון, גם נפלה ממלכת יהודה. לאחר מלכותו של שלמה המלך, קרע הקב”ה את ממלכתו, בעקבות חטאיו שנגעו בעיקר לריבוי נשים ועבודה זרה, ומלכותו התפצלה לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. אין זה המקום להרחיב לגבי ההבדלים בין שתי הממלכות, אך רק נציין שבירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, וממילא, עם נפילתה, זה גם היה סופה של ממלכת יהודה כולה.

כעת, לאחר שהרחבנו לגבי מהותו של צום עשרה בטבת, כעת נכתוב כמה מההלכות שחשוב לדעת לגביו. צום עשרה בטבת הוא מהצומות שמתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים שאחריו, ולא מהצומות שנמשכים למעלה מ-24 שעות, כדוגמת תשעה באב ויום הכיפורים. בעניין זה יש לומר שגם האיסורים ביום זה שונים מתשעה באב ויום הכיפורים, ובעשרה בטבת אסרו חז”ל אכילה ושתייה, ולא סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה, כמו שאסרו הם בתשעה באב וביום הכיפורים.

הלכה נוספת שקשורה לעשרה בטבת, והיא מעניינת במיוחד, היא מה עושים כאשר צום עשרה בטבת יוצא בשבת. עשרה בטבת הוא הצום היחיד שיכול לחול בשבת, ולכן זה מקרה ייחודי ומעניין ביותר. בעניין זה, כמו בהרבה מקרים, ישנה מחלוקת בין הפוסקים.

ישנם פוסקים הסוברים כי במקרה הזה צום עשרה בטבת מסתיים מעט לפני כניסת השבת, כדי לאפשר לצמים להיכנס לשבת בהרגשה טובה, ולא מתוך חלישות הגוף והדעת. לעומת זאת, ישנם פוסקים הטוענים שאין לסיים את הצום לפני צאת הכוכבים, ולשיטתם אין מנוס מכך שהצמים יכנסו לשבת בצום, וישברו אותו רק לאחר כניסת השבת.

דבר נוסף שמאוד חשוב לדעת על עשרה בטבת הוא שהרבנות הראשית לישראל, החליטה בתאריך כ”ז כסלו ה’תשי”א (1,950 למניינם), כשנתיים בלבד לאחר  קום המדינה, שעשרה בטבת יהיה גם יום הקדיש הכללי. יום הקדיש הכללי הוא יום שבו מוזכרים באופן לאומי וכללי כלל קורבנות השואה שתאריך יום פטירתם לא נודע.

במסורת ישראל מקובל לציין מדי שנה את היום בו אדם נפטר, להזכיר אותו, לעלות לקברו, לומר קדיש ופרקי תהילים לעילוי נשמתו, וכיוצא בזה. עם זאת, לצערנו, ישנם המון יהודים שנרצחו בשואה, ובני משפחתם, ואנשים נוספים הרוצים לציין את יום פטירתם, אינם יודעים בדיוק באיזה יום הם נפטרו. לשם כך, תקנה הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת, כיום בו יוזכרו כלל ההרוגים שתאריך פטירתם לא ידוע.

אירוע נוסף הקשור לאבלות, והקשור לעשרה בטבת גם מבחינת סמיכות כרונולוגית (מבחינת תאריך בשנה, לא מבחינת התרחשות הדברים בפועל) וגם מבחינה מהותית (בגלל פעולותיו למען בית המקדש השני), הוא מותו של עזרא הסופר. עזרא הסופר נפטר בט’ בטבת, כלומר יום אחד בלבד לפני עשרה בטבת, ומכאן ההקשר הכרונולוגי.

עזרא הסופר היה אחד ממנהיגיו הבולטים של עם ישראל בימי שיבת ציון, שהתרחשה מעט לפני, ואף תוך כדי, תחילת בניין בית המקדש השני. עזרא הסופר, שעלה לארץ ישראל מבבל, כונה ‘הסופר’, מכיוון שהיה בקיא גדול בחכמת התורה, וזה הכינוי שלו זכו חלק מחכמי התורה בדורו של עזרא.

לסיום מאמר זה, כדאי ונעים להזכיר ולהיזכר בנאמר בספר זכריה, פרק ח’, פסוק י”ט. מדובר בפסוק שכולו נחמה, המבטיח ומנבא שיבוא יום, בחסדי ה’ עלינו, שבו יתגלה משיח צדקנו, ויבנה בית מקדשנו, ואז ימי הצום הקשים אשר עם ישראל התאבל במהלכם במשך שנים רבות, יהפכו לימי שמחה עצומים ויקרים: “כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”. ונאמר אמן.