פדיון הבן היא אחת המצוות המרגשות והמשמחות שיש בתורת ישראל. במסגרת מצווה זו מוטלת חובה על אביו של כל בן בכור העומד בתנאים מסוימים לפדות אותו מיד הכהנים, ביום ה-30 לחייו של התינוק. אם מסיבה כלשהי הפדיון לא נעשה ביום ה-30 לחייו של התינוק, יש להקדים ולקיימה כמה שיותר מהר. את הפדיון עושה האב בעזרת חמש מטבעות כסף טהור, המכונים ‘סלעים’.
פדיון הבן היא אחת המצוות המרגשות והמשמחות שיש בתורת ישראל. במסגרת מצווה זו מוטלת חובה על אביו של כל בן בכור העומד בתנאים מסוימים עליהם נרחיב בהמשך, לפדות אותו מיד הכהנים, ביום ה-30 לחייו של התינוק. אם מסיבה כלשהי הפדיון לא נעשה ביום ה-30 לחייו של התינוק, יש להקדים ולקיימה כמה שיותר מהר. את הפדיון עושה האב בעזרת חמש מטבעות כסף טהור, המכונים ‘סלעים’.
מקורה של מצווה זו הוא בימים בהם עם ישראל היה נתון תחת שלטון פרעה מלך מצרים, בעודו שבור ורצוץ מעבודות פרך ושאר ייסורים קשים. בימים ההם זעק עם ישראל לה’ אלוהיו בתפילה ובתחינה, וה’ שמע את תפילתם והחליט לגאול אותם ממצרים. במסגרת כך, החליט הקב”ה להנחית עשר מכות קשות וכואבות על המצרים, שבסופן ישחררו את עם ישראל מהשעבוד הנורא. המכה העשירית, והקשה מכולן, הייתה מכת בכורות.
במכה זו, שכאמור מיד לאחריה שחרר פרעה את עם ישראל לחופשי, מתו בלילה אחד כל בכורי מצרים. לעומת זאת, בכורי ישראל נצלו ונשארו בחיים. משום כך, וכהוקרת תודה וכהכרת הטוב לקב”ה על כך שנצלו בכורי ישראל ובניגוד למקביליהם המצרים – נותרו בחיים, נבחרו בכורי ישראל לכהן בבית המקדש, שהוא כידוע בית ה’, הבית שבו הקב”ה משרה את שכינתו, ובו אמורות להתקיים הקרבת הקורבנות, ושאר העבודות הרוחניות והמעשיות שעם ישראל צריך לעשות כלפי בוראו.
על העניין שעליו דיברנו כעת, שמדבר על כך שהבכורות צריכים להתקדש לה’ ולהתמיד בעבודתו יותר משאר עם ישראל, נאמר בספר שמות, פרק י”ג, פסוק ב’: “קדש לי כל בכור פטר כל רחם באדם ובבהמה לי הוא”. כפי שניתן לראות, גם לבכורות של בהמות יש מעמד מיוחד, אך לא נרחיב על כך כעת כי זה לא ענייננו במאמר זה. בכל אופן, וכפי שניתן לראות, הבכורות בעם ישראל זוכים למעמד מיוחד, בין היתר משום שהם נבחרו לשרת ולכהן בבית המקדש.
לצד כל זאת, כידוע, חוץ מאנשי שבט לוי, אנשים מכל שבטי עם ישראל חטאו בחטא העגל. שבט לוי היה השבט היחיד מבין כל שבטי ישראל שלא חטא בחטא העגל. חטא העגל, כזכור, התרחש בשעה שהיו בני ישראל במדבר סיני – לאחר צאתם ממצרים ולפני כניסתם לארץ. עם ישראל חיכה למשה רבינו במדבר סיני, ממש למרגלות הר סיני, וציפה לבואו של משה, שהיה אמור לרדת אליהם עם עשרת הדברות. עם זאת, לצערנו, עם ישראל טעה בחישוב מספר הימים שבהם משה היה אמור להיות על הר סיני, כדי להוריד את עשרת הדברות (40 יום ו-40 לילה), ובגלל שלדעתם משה בושש לבוא, הם החליטו לבנות עגל מזהב, אשר יסייע להם מבחינת רוחנית, ויהיה חלילה תחליף לשכינה הקדושה.
בגלל עניין זה, בגלל חטא העגל, שבו חטאו כאמור כל שבטי ישראל חוץ משבט לוי, החליט הקב”ה שתילקח הזכות והחובה מבכורי ישראל לשרת ולכהן במקדש, ותפקיד קדוש ויקר זה יועבר לשבט לוי. זו הסיבה שבסופו של דבר מי שבפועל עבדו בבית המקדש היו בני שבט לוי, ולא כלל הבכורים משבטי ישראל. בתוך כך, ולמרות זאת, עדיין לבכורים ישנה שייכות מסוימת ומיוחדת לקב”ה, ולכן עד היום מצוות פדיון הבן חלה, וכאשר נולד בן בכור אשר עומד בכל התנאים שתכף נפרט, חובה על האב לפדותו מהכהן, כמו שכתוב בספר במדבר, פרק י”ח, פסוק ט”ז: “ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא”.
לצד כל זאת, ובנוסף לכל זאת, יש הסבר נוסף לטעמה של מצוות פדיון הבן. אחד היסודות העמוקים והבסיסיים ביותר בתורת ישראל הוא שהקב”ה ברא את הכל, וממילא – הכל שייך לו. לטובת ציון וזכירה של עניין זה, שלפי תורת ישראל חשוב ביותר לציין ולזכור אותו, ישנן כמה מצוות שזהו עיקרן. והמשותף לכולן הוא שאת הדבר הראשוני – יש להביא ולהקדיש לה’.
למשל, מצוות הביכורים היא ממש כזו. את הפירות הראשונים שניתן לאכול, לאחר שנות העורלה, יש להעלות לירושלים כשעולים לרגל, ולקיים איתן עוד כמה וכמה דינים שאין זה המקום לפרטם. בכורי בהמות – אותו דבר. יש מצווה להביאם לבית המקדש. וכך גם בכורי אדם. אך כאמור, את בכורי האדם פודים בכסף, וזה פוטר את העניין.
כעת, בשלב זה של המאמר, נדבר על התנאים שצריכים להתקיים כדי שתהיה חובת פדיון על האב לפדות את בנו. התורה מלמדת אותנו שפודים רק בנים, ולא בנות. מעבר לכך, אם נולדה אחות לפני הבן – אין פודים אותו. למרות שהוא הבן הראשון. הילד צריך להיות הראשון שיוצא מרחם האם. אפילו אם האם עברה הפלה בשלב מתקדם של ההיריון, לפני שהילד שעליו מדובר נולד – לא עושים לרך הנולד פדיון.
אם התינוק נולד בניתוח קיסרי – לא עושים פדיון. הלידה חייבת להיות רגילה. ילד שהוא בכור לאמו אבל לא לאביו – חייב להיפדות. אבל להפך – לא פודים. אם הילד נולד לאם יהודייה אך אביו אינו יהודי – פודים אותו. אך להפך – לא. בנים בכורים שנולדים למשפחות של לווים או כוהנים – לא פודים אותם. אלא אם מדובר בכהן שנשא גיורת או גרושה – ואז כן פודים.
כמו שאמרנו, האב צריך לפדות את בנו בכסף. אז כעת נרחיב מעט לגבי הסכום המדויק אותו האב צריך לשלם כדי לפדות את בנו. לפי הכתוב בתורה, הסכום המדויק לפדיית ילד מכהן הוא חמישה שקלים. השקל, בזמן כתיבת התורה, היה מטבע כסף עובר לסוחר. למעשה, זאת כדאי לדעת, החישוב המדויק של סכום הפדיון הוא מורכב וארוך יחסית, אז נביא רק את עיקרי הדברים.
לפי החישובים, ערכם של חמישה שקלים, או בשם נוסף שהם קבלו – סלעים, הוא כ-100 גרם כסף. שווי הכסף בימינו נמדד במידה הנקראת ‘אונקיית טרוי’, ובחישוב של חמישה סלעים, יש לשלם סכום השווה ל 3.215 אונקיות כסף. כיום, וזאת כדאי לדעת, החברה הישראלית למטבעות ומדליות, העוסקת בין היתר בעניינים אלה של יצירת מטבעות למטרות שונות, ייצרה מטבעות ייחודים עבור פדיון הבן, והכי פשוט ונוח להשתמש בהם.
כעת נרחיב מעט לגבי טקס הפדיון עצמו. כיום מקובל לערוך את טקס פדיון הבן במעמד כמה שיותר גדול של אנשים, כמו שנאמר: “ברוב עם הדרת מלך”. בנוסף לכך, נהוג לקיים סעודת מצווה בטקס הפדיון. סעודה זו כמובן קשורה למצוות הפדיון, ולכן היא נקראת ‘סעודת מצווה’, וזו זכות גדולה ויקרה לקחת בה חלק.
בנוסף לכל זאת, נהוג להלביש את התינוק בבגדים מאוד יפים ומיוחדים, ואף נהוג שהנשים מקשטות אותו בתכשיטי הזהב שלהן. עניין זה קשור בין היתר לחטא העגל. בחטא העגל עם ישראל מסר את תכשיטי הזהב שלו לטובת יצירת העגל, ובקישוט התינוק בתכשיטי זהב יש תיקון לעניין זה. את התינוק מניחים על מגש של כסף, שעליו מונחת כרית, ומגישים אותו לכהן אשר נבחר מראש לטובת העניין.
לאחר שהתינוק מוגש לכהן, אב התינוק אומר את הנוסח הבא: “אשתי הישראלית ילדה לי בן זה הבכור – זה בני בכורי. והוא פטר רחם לאמו הישראלית. והקדוש ברוך הוא ציווה לפדותו. שנאמר: ‘ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא’ ונאמר: ‘קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא’.
לאחר מכן, אומר הכהן לאב בארמית – מה אתה רוצה יותר, לתת לי את בנך בכורך או לשלם לי חמישה סלעים כמו שחייבה אותך התורה? והאב משיב לו: “חפץ אני לפדות את בני והילך דמי פדיונו כדמחייבתי מדאורייתא”, כלומר אני רוצה לפדות אותו והנה דמי הפדיון שחייבה אותי התורה לתת בעבורו. לאחר מכן מברך הרב את ברכת ‘שהחיינו’, נותן לכהן את המטבעות, ומברך את ברכת ‘בורא פרי הגפן’.
לסיום הטקס, וזה גם אחד הרגעים הכי יפים ומיוחדים בו, מניח הכהן את ידיו על התינוק ומברך אותו בברכת הכוהנים, כפי שהיא מופיעה בתורה, הנאמרת כך: “יברכך ה’ וישמרך. יאר ה’ פניו אליך ויחונך. ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום’.
כפי שאמרנו לעיל, המצווה לפדות את הבן מוטלת דווקא על האב. ואכן אומרים הפוסקים שהאם לא יכולה לפדות את בנה. אי לכך, ובהתאם לזאת, מתעוררת השאלה מה יהיה דינו של ילד שאביו לא יכול לפדותו מסיבות שונות. במקרה זה, כמו ברבים אחרים, חלוקים הפוסקים. יש פוסקים חשובים הטוענים שלא פודים את הילד עד שיגדל, ולכשיגדל הוא פודה את עצמו. לעומת זאת, יש פוסקים הטוענים שעל בית הדין הפועל באזור מגוריו להחליף את אביו לענייו זה, ולפדותו בעודו רך בשנים.
לסיום המאמר אודות פדיון הבן, נזכיר בקצרה את מצוות ברית המילה, מכיוון שהיא קודמת וסמוכה לה. ברית המילה היא אחת המצוות החשובות ביותר הקיימות בתורת ישראל. במסגרת מצווה זו ישנה חובה למול את התינוקות הזכרים, ולמעשה להסיר את עורלתם. חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שברית המילה למעשה מסמלת את הברית שיש בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא.
את ברית המילה עושים ביום השמיני להולדתו של התינוק. גם אם זה יוצא בשבת, או אפילו ביום כיפור. עם זאת, אם התינוק חולה, והרופאים ממליצים לדחות את הברית עד שהתינוק יבריא, דוחים את הברית לכמה זמן שצריך, עד שהתינוק יתחזק ויבריא. פיקוח נפש דוחה הכל. כיום, נוהגים ישראל לקיים את ברית המילה בדרך כלל באירוע רב משתתפים, שאליו מוזמנים בני המשפחה וחברים. באירוע זה אף עורכים סעודת מצווה, רוקדים ושרים.
