פרה אדומה

מאת אבנר שאקי

תקציר:

פרה אדומה היא פרה אשר אפרה שימש לטהרתו של עם ישראל מטומאת מתים בעיקר בזמן שבית המקדש היה קיים, וגם במאות השנים שלאחר מכן. פרה אדומה היא פרה אשר אפרה שימש לטהרתו של עם ישראל מטומאת מתים בעיקר בזמן שבית המקדש היה קיים, וגם במאות השנים שלאחר מכן. תורת ישראל מדברת לא מעט על ענייני טומאה וטהרה, וזהו נושא מסובך ומורכב שלא כאן המקום להרחיב לגביו, ולכן במסגרת מאמר זה רק נאמר שטומאה וטהרה הם למעשה מצבים אנרגטיים שונים ומובדלים זה מזה – כאשר הטומאה היא מצב אנרגטי שלילי וטהרה היא מצב אנרגטי חיובי, ולכן השאיפה הכללית היא להיות טהור ולא טמא.

את שמה קיבלה הפרה האדומה משום שצבעה היה צריך להיות אדום (ולמעשה חום-אדמדם) על מנת שתהיה כשרה עבור הטהרה המיועדת לה. על מנת שאפר הפרה יוכל לשמש לטובת הטיהור שלשמו נועד נדרש תהליך מסוים אשר במסגרתו הפרה האדומה הייתה נשחטת, נשרפת, ולאחר מכן את האפר הנותר משריפתה היו מערבים עם מי הנידה. את מי החטאת הללו היו מזים, כלומר – מתיזים, על הטמאים – ובזכות כך היו הם מיטהרים.

הרחבה:

פרה אדומה היא פרה אשר אפרה שימש לטהרתו של עם ישראל מטומאת מתים בעיקר בזמן שבית המקדש היה קיים, וגם במאות השנים שלאחר מכן. תורת ישראל מדברת לא מעט על ענייני טומאה וטהרה, וזהו נושא מסובך ומורכב שלא כאן המקום להרחיב לגביו, ולכן במסגרת מאמר זה רק נאמר שטומאה וטהרה הם למעשה מצבים אנרגטיים שונים ומובדלים זה מזה – כאשר הטומאה היא מצב אנרגטי שלילי וטהרה היא מצב אנרגטי חיובי, ולכן השאיפה הכללית היא להיות טהור ולא טמא.

בהקשר זה, אם כן, מלמדת אותנו התורה שקרבה למתים ו/או מגע בהם הנם דברים מטמאים, ועל ידי אפר הפרה האדומה, אשר נשרף בתהליך מוקפד אשר אודותיו נרחיב בהמשך, היה ניתן בימי קדם להיטהר מטומאת המתים הנזכרת לעיל. כיום, כולנו בבחינת טמאי מתים, מכיוון שלצערנו אין לנו את הפרה האדומה ואפרה, וחכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שנהיה טמאי מתים עד אשר נזכה לטהרה שאפשר להשיג על ידי אפרה של הפרה האדומה, כאשר בעזרת ה’ יבנה במהרה בימינו בית מקדשנו ותפארתנו, אמן.

את שמה קיבלה הפרה האדומה משום שצבעה היה צריך להיות אדום (ולמעשה חום-אדמדם) על מנת שתהיה כשרה עבור הטהרה המיועדת לה. על מנת שאפר הפרה יוכל לשמש לטובת הטיהור שלשמו נועד נדרש תהליך מסוים אשר במסגרתו הפרה האדומה הייתה נשחטת, נשרפת, ולאחר מכן את האפר הנותר משריפתה היו מערבים עם מי הנידה, אשר נרחיב לגביהם בהמשך. את מי החטאת הללו היו מזים, כלומר – מתיזים, על הטמאים – ובזכות כך היו הם מיטהרים. משום שתהליך זה הוא מהותי בעניינה של הפרה האדומה – כעת נרחיב אודותיו.

לאחר שמצאו האנשים המוסמכים לכך פרה אדומה אשר עומדת בכל ההגדרות הנדרשות לפרה אדומה, הגדרות חשובות אשר נרחיב עליהן בהמשך, היו מוליכים את הפרה למקום מסוים וייחודי בהר הזיתים, מקום שממנו היה ניתן לראות את פני ההיכל בבית המקדש. מקום ייחודי זה נבנה בצורה מיוחדת – כך שמתחתיו יהיה חלל ריק, וכל זאת בשביל שהכהנים העוסקים בהכנת אפר הפרה, והפרה עצמה, לא יטמאו מטומאת מתים. טומאה היא אנרגיה רוחנית שלילית שבין היתר עולה למעלה, ואם מתחת לרגליהם של העוסקים בפרה היו קבורים מתים – הם היו נטמאים.

האדם שהיה מופקד על שחיטת הפרה היה כהן, שהיה עליו להיות טהור ולבוש בבגדי כהונה. על אותו כהן היה לצאת מביתו שבעה ימים לפני יום השחיטה, ולהתכונן אליה מבחינה רוחנית וגשמית. עוד לגבי חשיבותה של המוכנות ותשומת הלב לעניין הפרה האדומה, יש לדעת שבכל תהליך הכנת אפר הפרה האנשים שהיו מעורבים בו היו חייבים להתרכז מאוד רק בו, ולא בשום דבר אחר. אם אחד האנשים שהיו מעורבים במצוות פרה אדומה והכנתה לטהרה היה עושה משהו אחר בזמן ההכנה – הפרה הייתה נפסלת.

לאחר שהכהן שחט את הפרה היה עליו לקחת מדמה, ולהתיז ממנו שבע פעמים לכיוון פתח ההיכל אשר בבית המקדש. לאחר שאותו כהן עשה את ההתזה שתיארנו לעיל לעבר בית המקדש, הניחו את הפרה על חבילת עצים, הציתו אותם, הוסיפו לכל זאת עץ ארז, אזוב ותולעת שני. לאחר שהאש אותה הדליקו כדי לשרוף את הפרה כבתה, אספו את מה שנשאר ממנה, מה שלא הספיק להפוך לאפר, ואת כל זאת היו טוחנים לאפר. לאחר שכל מה שנשרף הפך לאפר – היו מחלקים את האפר שהתקבל לשלושה חלקים: חלק מהאפר היה נשמר בכלי מיוחד לטובת הבאות, חלק שני היה נאסף לטובת שימושם וצרכיהם של הכהנים, והחלק השלישי היה מיועד עבור טהרתם של ישראל.

מוקדם יותר במאמר זה הזכרנו את מי הנידה, המים בהם מהלו את אפר הפרה ואשר אותם התיזו על טמאי המתים כדי לטהרם, וכעת נרחיב לגביהם מעט. את מי הנידה היו לוקחים בכלי מים ממעיין טבעי, ומערבים בהם מעט אפר בכמות גדולה של מים. ביום השלישי לאחר שאדם נטמא למת, וביום השביעי לאחר שאדם נטמא למת, כהן טהור היה מתיז את המים המעורבים באפר על האיש הטמא, ובסוף שבעת הימים היה עליו לטבול במקווה ולאחר מכן היה חוזר הוא לטהרתו. בתוך כך, כדאי ומעניין לדעת שהכהן שהתיז את מי הנידה היה נטמא, ועליו היה לטבול במקווה ולהמתין עד שקיעת החמה כדי להיות שוב טהור.

לאחר שדיברנו על תהליך הכנת אפר הפרה, כעת נדבר על דברים נוספים הקשורים לעניינה של הפרה האדומה. כפי שאמרנו לעיל, אפר הפרה האדומה מטהר מטומאת מתים, ובעניין זה יש לדעת שאפשר להיטמא בטומאת מת אם נמצאים בבית שיש בו מת, או אם נוגעים במת. עוד כפי שאמרנו לעיל, באופן כללי עדיף להיות טהור מלהיות טמא, ומעבר לכך – ישנם דברים שטמאים אינם יכולים לעשות, וגם מסיבה זו עדיף להיות טהור.

כפי שאמרנו לעיל, ישנן כמה הגדרות לכשרותה של פרה אדומה, וכעת נדבר עליהן. מעבר למה שאמרנו לעיל על צבעה של הפרה, אשר צריך להיות חום אדמדם, כדאי לדעת בעניין זה שאם ישנן שתי שערות סמוכות שאינן אדומות – הפרה תיפסל. מלבד זאת, הקב”ה אומר לנו בתורה הגדרה נוספת: “לא עלה עליה עול”, כלומר – אם הפרה נשאה משא על גופה, או סחבה כלים שתפקידם לחרוש בשדה וכדומה – היא תיפסל. את העניין הזה היו בודקים לפי מצב השערות בגב הפרה – אם הן היו כפופות, היו יודעים שכנראה “עלה עליה עול”. בהקשר דומה לעניין זה, כדאי גם לדעת שאם אדם מסוים נשען על הפרה – היא הייתה נפסלת.

דבר נוסף שנוגע לעניין יכולתה של פרה אדומה לשמש לטהרה הוא שעל הפרה להיות בת שנתיים ומעלה. מעבר לכך, אסור שיהיו בפרה אחד או יותר מהמומים שפוסלים בהמות מלהיות ראויות להיות מוקרבות על גבי המזבח.

לאחר שדיברנו על ההגדרות שבהן פרה אדומה צריכה לעמוד בכדי להיות ראויה וכשרה לטהרה, כעת נדבר על דברים היסטוריים הקשורים למצוות פרה אדומה. חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שהפרה האדומה הראשונה שמאפרה זכו להיטהר בני ישראל נשרפה בדורו של משה רבינו, בזמן שבני ישראל עשו את דרכם ממצרים לארץ ישראל דרך מדבר סיני. בדורו של משה, כך מלמדים אותנו חז”ל, אלעזר הכהן שהיה בנו של אהרון שרף את הפרה והכין את אפרה. אלעזר הכהן היה הסגן של אביו, אהרון הכהן שהיה הכהן הגדול, ובעניין זה כדאי לדעת שישנה מחלוקת בקרב חכמים לגבי השאלה – האם הפרה האדומה צריכה להישרף דווקא על ידי כהן גדול או סגנו, או שמא גם כהן רגיל יכול לשרוף את הפרה ולטפל בתהליך הכנת אפרה. אפר של פרה אחת הספיק לשנים רבות של טהרה, מכיוון שאפשר לשים מעט אפר בכלי גדול של מים, וטיפות מהמים הללו מתיזים על מי שרוצה להיטהר.

באפר שנשרף בדורו של משה רבינו השתמשו בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים, ולכן נרחיב מעט בעניינו. בית המקדש הראשון היה מבנה מרשים ביופיו והדרו, שנבנה על פי ציווי ה’ בהר הבית בירושלים, ולמעשה תפקד כמרכז הרוחני של עם ישראל, בו השרה הקב”ה את שכינתו באופן העוצמתי ביותר. בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך, בנו של דוד המלך, בשנת ב’תתקכ”ח (832- לפנה”ס למניינם) ונחרב בשנת ג’של”ח (422- לפנה”ס למניינם) על ידי נבוכדנצר מלך בבל.

בית המקדש הראשון אכן נבנה על ידי שלמה המלך, אך קניית השטח שעליו נבנה המקדש, הר הבית בירושלים, התבצעה על ידי אביו, דוד המלך. בנוסף לקניית השטח, דוד המלך אף קנה חלק לא מבוטל מהחומרים שמהם בנו בסופו של דבר את בית המקדש. לכן, בין היתר בגלל עניין זה, גם לדוד המלך יש חלק נכבד בבנייתו של בית המקדש.

עם זאת, לאחר ששלמה נתמנה למלך, גם הוא קנה חומרים לטובת בנייתו של בית המקדש. בין יתר הדברים שקנה שלמה המלך היו גם אבנים מיוחדות אותן חצבו מומחים מצור, שהייתה בימי קדם עיר חשובה בלבנון. מלבד זאת, שלמה המלך אף קנה עצי ארז, שהובאו אף הם מלבנון לטובת בניית בית המקדש.

ישנן מספר מסורות לגבי הדורות המסוימים שבהן נשרפו הפרות האדומות מעולה ועד עתה, ובעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהרמב”ם טוען שעד ימינו אנו היו תשע פרות אדומות שמאפרן הכינו את האפר המטהר. לדעת הסברה הרווחת בחז”ל, הפרה הראשונה נשרפה כאמור בימי משה רבינו, השנייה בימי עזרא הסופר, ומהתקופה שאחרי עזרא עד כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית – נשרפו שבע פרות אדומות נוספות.

בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהרא”ש, רבינו אשר, כותב באחד מספריו שגם בתקופת האמוראים, שהם כידוע – חכמי הגמרא, שחיו כ-300-400 שנה לאחר חורבן הבית השני, המשיכו להשתמש באפר של פרה אדומה כדי לטהר מתים. על פי המסורת האפר שבו הם השתמשו היה שייך לפרה שנשרפה בזמן שבית המקדש קיים, אך כפי שאמרנו – מעט אפר יכול להספיק לשנים רבות, מכיוון שאפשר לערב מעט אפר בכמות גדולה של מים, ומהמים הללו להזות, כלומר להתיז – בכל פעם רק מעט מים.

עוד בעניין זה יש לדעת שלפי עדויות מסוימות קהילות האתיופים המשיכו עם מצוות פרה אדומה גם לאחר תקופת האמוראים. לסיכום עניין זה נאמר שחז”ל מגלים לנו שאת הפרה העשירית ישרוף המשיח יחד עם הכהנים, ומאפר זה ניטהר כולנו מטומאת המתים הלא רצויה.

דבר חשוב נוסף אותו כדאי לדעת לגבי מצוות פרה אדומה הוא שאחד הדברים שהכי מאפיינים אותה הוא היותה מצווה השייכת באופן מובהק ל’חוקים’, כלומר למצוות שאין אנו מבינים את טעמיהן. ישנן מצוות רבות שאף על פי שיש להן טעמים נסתרים ועליונים אנחנו גם יכולים להבין חלק מסוים מטעמיהן הגלויים והפשוטים, למשל מצוות כמו כיבוד הורים, צדקה, שבת וכיוצא בזה, ויחד עם זאת – יש מצוות שאין אנחנו יכולים להבין טעמיהן כלל. אם כן, פרה אדומה היא דוגמא מובהקת לכך.

מעבר לכך שאין אנו מבינים למה דווקא פרה אדומה יכולה לטהר, אין אנו מבינים מדוע חשוב שצבעה יהיה אדום, מדוע הקב”ה פירט את שלל ההגדרות שרק אם הן מתקיימות הפרה ראויה לטהרה, וקל וחומר שאין אנו מבינים מדוע האדם שמטהר בעזרת אפר הפרה את הטמאים – נטמא משום כך בעצמו. בהיסטוריה רבת השנים של עמנו ניסו אנשים גדולים, חכמים וצדיקים להבין את טעמיה של מצוות פרה אדומה – ולא עלתה בידם.

אחד הדברים המעניינים הקשורים למצוות פרה אדומה הוא סיפורו של דמא בן נתינא, ולכן נספר אותו כעת. דמא בן נתינא היה גוי שברשות משפחתו הייתה אבן מאוד יקרה ומיוחדת שהתאימה לחושן אותו נשא כידוע הכהן הגדול על לוח לבו, ובשלב מסוים הגיעו אליו כמה מחכמי ישראל כדי לקנות את אותה אבן, מרגלית, יקרה, חשובה ומיוחדת. האבן היקרה הייתה שמורה בתיבה, והמפתח לאותה תיבה היה נתון תחת ראשו של אביו של דמא בן נתינא, שבדיוק ישן כשחכמי ישראל הגיעו לקנות את האבן.

דמא בן נתינא הקפיד באופן יוצא דופן ומעורר השתאות על מצוות כיבוד הורים, אשר נרחיב עליה מעט בהמשך, ולכן סרב להעיר את אביו לטובת מכירה האבן. משום שבסופו של דבר הקפיד מאוד דמא בן נתינא על מצוות כיבוד הורים וסרב להעיר את אביו, הוא הפסיד סכום כסף גדול. חכמי ישראל היו מוכנים לשלם בעין יפה על אותה אבן טובה, על אותה מרגלית. מספר שנים חלפו, ולפתע נולדה בעדרו של של דמא בן נתינא פרה אדומה. פרה זו עמדה בכל ההגדרות שקבע הקב”ה לכשרותה ומוכנותה של הפרה האדומה אשר בכוחה לטהר את עם ישראל, ובזכות כך מכר דמא בן נתינא לחכמי ישראל את הפרה בסכום כסף גדול. בימים ההם זה לא היה עניין של מה בכך להשיג פרה אדומה הראויה לטהרה, ואת הסכום שהפסיד דמא בן נתינא על מכירת האבן – הרוויח במכירת הפרה, ואף יותר.

משום שהזכרנו את מצוות כיבוד הורים, נרחיב בקצרה על המצווה הזו, מפאת חשיבותה הגדולה. מצוות כיבוד הורים היא מצווה אחת מתוך תרי”ג המצוות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא בתורה שבכתב. לדעת רבים וטובים מצוות כיבוד הורים היא אחת מהמצוות הכי חשובות ויקרות בתורה. עניין נוסף שאנו לומדים מחז”ל לגבי מצוות כיבוד הורים, הוא שיש גם עניין הקרוי: ‘מורא הורים’. מורא מלשון יראה. יראה זהו כבוד שמגיע יותר ממקום של הערכה, ממקום שדומה לפחד, ופחות מאהבה. את מורא ההורים חז”ל לומדים מהפסוק שמופיע בספר ויקרא, פרק י”ט, פסוק ג’: “איש אמו ואביו תיראו”.

בנוסף לכל זאת, חז”ל אומרים לנו כמה מן הטעמים והסיבות למצווה זו של כיבוד ההורים. העניין המרכזי עליו מדברים חז”ל בהקשר זה, הוא הכרת הטוב. התורה מחנכת את האדם שיהיה מכיר טובה. שידע להודות למי שעזר לו. שתמך בו. שיתייחס יפה למי שנהג איתו בדרך טובה. לכן מצוות כיבוד הורים כל כך קשורה לעבודת ה’. כי כשם שאדם צריך להתנהג בדרך יפה ומכובדת לקב”ה, ולהודות לה’ על כל מה שהוא נתן וממשיך לתת לו בכל רגע ורגע, כך צריך אדם להודות להוריו על כל מה שנתנו לו, על כך שגידלו אותו, וכל יתר הדברים. זה נובע בדיוק מאותו מקום. אגב, אומרת התורה, שגם אם לא גדלו אותו, ולא נתנו לא דבר, חייב אדם לכבד את הוריו – על עצם כך שהביאו אותו לעולם.

לסיום ולסיכום מאמר זה נאמר שבעשרות השנים האחרונות ישנם אנשים המעוניינים בחידושה של מצוות פרה אדומה, ואף עושים לשם כך מגוון דברים והשתדלויות בנושא. בתוך כך, אחד הגופים הגדולים והחשובים העוסקים בעניין הוא ‘מכון המקדש’ הפועל בעיקר בעיר העתיקה בירושלים. עוד בעניין חידושה של מצוות פרה אדומה, מעבר לקושי הטמון במציאת פרה העונה על שלל ההגדרות אשר ציינו לעיל, הפוסקים חלוקים בשאלה – האם שריפת פרה אדומה, הכנת אפרה לטהרה והשימוש באפרה לטובת טהרה הנו אפשרי, או שעלינו לחכות עד לימות המשיח – ורק אז נוכל לחדש ימינו כקדם את מצוות פרה אדומה והטהרה המיוחלת הנלוות עמה.

נישא כולנו יחד תפילה ליושב במרומים שבעזרתו יתברך ובזכות רחמיו הגדולים ימים אלה יתרגשו עלינו במהרה, בשמחה, בששון, ובכל מילי דמיטב, אמן.