מאת אבנר שאקי
תקציר:
בתוך שלל המצוות שבין אדם לחברו הקיימות בתורה, במצוות הצדקה מצווה אותנו הקב”ה להעניק מכספנו ורכושנו לטובת האחר, החלש, הזקוק לעזרתנו. חז”ל מלמדים אותנו שישנן שתי סיבות עיקריות למצוות הצדקה: א. הקב”ה רוצה שנזכור שמה שיש לנו, כולל כספנו, הוא לא אך ורק שלנו, שולא השגנו אותו רק באמצעות כוחנו ועוצם ידינו, אלא הוא מתנה שנתנה לנו מאת ה’. ב. הקב”ה רוצה שנהיה אנשים טובים, הגונים, נדיבים, גומלי חסדים, ועל ידי נתינת צדקה, שהיא מצווה שהמון פעמים לא קל לקיימה, אנו נעשים עם הזמן יותר ויותר כאלה.
בניגוד למה שחושבים רבים, מצוות הצדקה איננה רשות, שיש לקיימה רק כאשר עניין זה מסתדר או מזדמן, אלא היא ממש חובה שהתורה מצווה על כל אחד ואחת, וגם את החברה כולה. בד בבד, יש וחשוב לומר, שבעניין צדקה חז”ל קבעו לנו כלל, והוא: “עניי עירך קודמים”. בכלל זה מנסים חז”ל לומר לנו שכידוע הצדקה שכל אדם יכול לתת היא מוגבלת, ודרוש כאן תעדוף, ובתעדוף הזה, ראוי שכל אחד יתן לאנשים הקרובים אליו, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.