שמע ישראל

מאת אבנר שאקי

תקציר:

‘שמע ישראל’ הוא שמו של פסוק בסיסי ומשמעותי ביותר בתורת ישראל: “שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד”, אשר ברבות השנים תפס מקום נרחב יותר ויותר במורשת ובתרבות התורנית והישראלית, ואשר זוכה להיות מוזכר פעמים רבות באופנים והקשרים שונים ורבים. הפסוק הנזכר לעיל, המופיע בספר דברים, פרק ו’, פסוק ד’, נקרא כך מכיוון ש’שמע ישראל’ הן צמד המילים הפותחות אותו. במקור אשר צוין כעת משה רבינו אומר את המילים הקדושות הללו לבני ישראל בסמוך לפטירתו.

ישנה חשיבות רבה בלימוד משמעותי ומקיף של משמעות הפסוק הנ”ל, אך הפירוש הבסיסי שלו הוא כדלהלן: ‘שמע ישראל’ – הקשב וקבל עם ישראל, ‘ה’ אלוהינו’ – ה’, אלוהי ישראל, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב – הוא האלוהים שלנו, האל שלנו, ועלינו לקבל את עול מלכותו, כלומר לעבוד אותו. ‘ה’ אחד’ – הקדוש ברוך הוא, האלוהים שלנו, הוא אחד.

הרחבה:

‘שמע ישראל’ הוא שמו של פסוק בסיסי ומשמעותי ביותר בתורת ישראל: “שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד”, אשר ברבות השנים תפס מקום נרחב יותר ויותר במורשת ובתרבות התורנית והישראלית, ואשר זוכה להיות מוזכר פעמים רבות באופנים והקשרים שונים ורבים. הפסוק הנזכר לעיל, המופיע בספר דברים, פרק ו’, פסוק ד’, נקרא כך מכיוון ש’שמע ישראל’ הן צמד המילים הפותחות אותו. במקור אשר צוין כעת משה רבינו אומר את המילים הקדושות הללו לבני ישראל בסמוך לפטירתו. כפי שהזכרנו לפסוק ישנה חשיבות רבה ומיוחדת במסורת ישראל, ואכן ראוי שפסוק זה יאמר ברגע משמעותי שכזה בתולדות עמנו.

יחד עם זאת, כדאי וחשוב לדעת, שלפי המסופר בגמרא, במסכת פסחים, דף נ”ו עמ’ א’, הפסוק הנזכר לעיל, ‘שמע ישראל’, היה שגור בפיהם של בני ישראל גם לפני שמשה אמר אותו לבני ישראל, כאמור בסמוך לפטירתו. בגמרא זו מסופר שבניו של יעקב, שעל שמותם נקראו שבטי ישראל – ראובן, שמעון, לוי וכו’, אמרו לאביהם את ‘שמע ישראל’ בסמוך לפטירתו.

וכך לשון הגמרא בעניין זה: “אמר רבי שמעון בן לקיש: ‘ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: ‘האספו ואגידה לכם’ – ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: ‘שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכאבי שיצא ממנו עשיו?’, אמרו לו בניו: ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד. כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד’. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'”.

לפסוק שהוזכר בסוף הקטע – “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” – נחזור בהמשך, אך כעת נבאר את דברי הגמרא, מכיוון שתיאור האירוע סביב מיטתו של יעקב הוא האירוע הקדום ביותר הידוע לנו אשר בו נאמר ‘שמע ישראל’. יעקב אבינו מקבץ את בניו סביב מיטתו סמוך למותו, ורוצה לגלות להם דברים שקשורים לאחרית הימים. סודות הקשורים בענייני גאולת ישראל. בשעה שיעקב רצה לעשות זאת הוא לפתע גילה שאינו יכול, שאינו מצליח. הבין שדברי הנבואה שרצה לגלות לבניו נעלמו ממנו. מכיוון שכך קרה, חשב יעקב שאולי אחד מבניו לא הולך בדרכו ובדרכי אבותיו, כלומר לא שומר את ברית ה’.

אם כן, יעקב אבינו חשב שאם אחד או יותר מבניו לא שומרים את ברית ה’, אזי בניו אינם ראויים לדברי הנבואה הללו, ולכן נסתלקו אותם דברי גאולה ממנו. למעשה חשב יעקב שמה שקרה לאבותיו קרה גם לו – אברהם הוליד את יצחק שהלך בדרך ה’, אבל גם את ישמעאל – שלא הלך בה. יצחק הוליד את יעקב שהלך בדרך ה’, אבל גם את עשיו – שלא הלך בה.

לאחר שגילה יעקב בפני בניו את החשש שלו, את הסיבה שבגללה לדעתו נסתלקו ממני דברי הנבואה אותם רצה לגלות, ענו לו בניו ואמרו לו שאין לו ממה לחשוש. למעשה, אמרו לו בניו שכמו שהוא עבד את ה’ באמונה כל ימי חייו – כך גם הם עובדים את ה’ בלב שלם. אם כן, אמרו לו בניו שבניגוד לאבותיו – כל בניו יצאו עובדי ה’ כשרים וישרים. לאחר ששמע זאת יעקב, אמר הוא לבניו: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כלומר שיבח את ה’, ושמח מאוד בדבריו של בניו. בתוך כך הבין יעקב שכנראה הייתה סיבה אחרת לכך שלא הצליח לומר לבניו את אשר רצה, והדבר אשר חשש ממנו – לשמחתו התבדה.

כעת, לאחר שדיברנו על המקורות הקדומים של אמירת שמע ישראל, נרחיב מעט לגבי פירוש המילים של פסוק עוצמתי זה. ‘שמע ישראל’ – הקשב וקבל עם ישראל, ‘ה’ אלוהינו’ – ה’, אלוהי ישראל, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב – הוא האלוהים שלנו, האל שלנו, ועלינו לקבל את עול מלכותו, כלומר לעבוד אותו. ‘ה’ אחד’ – הקדוש ברוך הוא, האלוהים שלנו, הוא אחד. אחד הדברים העיקריים שחידשה תורת ישראל בעולם הוא האמונה באל אחד. לפני שהופיע אורה הטוב והנעים של תורת ישראל, האמונה הרווחת בעולם הייתה אמונה בעבודה זרה – כלומר אמונה במספר גורמים שמנהלים יחד את העולם חלילה. לעומת זאת, על פי תורת ישראל, ה’ הוא אחד, אין מי שקדם לו, אין שני לו, ואין מי שיהיה אחריו. ה’ מנהל את העולם לבדו. כך תמיד היה, וכך תמיד יהיה.

עניין נוסף, מעניין וייחודי הקשור למקורו של ‘שמע ישראל’ הוא שבכתיבת הפסוק: ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד’ בספרי התורה, יש לכתוב את האות ע’ שמופיעה במילה ‘שמע’, וכן את האות ד’ המופיעה במילה ‘אחד’, באופן גדול מהרגיל. לעניין זה ישנם מספר טעמים, מהם ברובד הסוד ומהם ברובד הנגלה, אך לגבי כך נזכיר כעת עניין אחד הקשור לשינוי זה – חז”ל מלמדים אותנו שיש להאריך באמירת האות ד’ במילה ‘אחד’, החותמת את הפסוק של קריאת שמע, כדי להדגיש שמדובר במילה ‘אחד’, ולא חלילה להביא לידי כך שיהיה אפשר להבין שהכוונה היא ‘אחר’, כלומר – ‘ה’ אחר’. האותיות ר’ וד’ דומות זו לזו, ולכן, בין היתר, אנו נדרשים להאריך את הד’ – כדי להבדיל ביניהן באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

וכעת, כפי שאמרנו לעיל, נדבר על הציטוט אותו הבאנו לעיל: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. לאחר שאומרים את ‘שמע ישראל’ בתפילה, תיקנו חכמינו זכרונם לברכה לומר את אשר הזכרנו לעיל: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. מקורן של מילים אלה עתיק וקדום מאוד, וכפי שהזכרנו לעיל – נאמרו באותו מפגש היסטורי של יעקב ובניו (ואולי אף קודם לכן). במילים אלה, אשר כאמור נסמכו בתפילה לאמירת שמע ישראל, למעשה מברכים את שם ה’, ממליכים אותו עלינו, ואומרים שכך יהיה לעולם ועד.

את המילים אשר הזכרנו כעת, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, יש לומר בלחש. הסיבה לעניין זה היא שלפי דברי חז”ל את המשפט הזה אומרים המלאכים לפני הקב”ה, וכדי שהם כביכול לא ישמעו אותנו אומרים את המשפט הזה – אנו אומרים אותו בלחש. יום הכיפורים הנו היום היחיד בשנה בו אנו מבטאים את אמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” בקול ולא בלחש. ביום הכיפורים אנו נדמים למלאכים, לא אוכלים, לא שותים, עוסקים רק בעניינים קדושים ורוחניים, ולכן ביום זה, כשאנו נדמים למלאכים, יש לנו רשות לומר את אמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” בקול ולא בלחש.

כפי שהזכרנו לעיל, אמירת שמע ישראל מתרחשת במספר רב של תפילות, מקרים ואירועים נוספים, וכעת נרחיב לגבי כך. התפילה העיקרית שאמירת שמע ישראל מתרחשת במהלכה היא תפילת שחרית, ולכן נרחיב מעט אודותיה. תפילת שחרית, בדומה למנחה וערבית, היא אחת משלוש התפילות שעל פי תורת ישראל יש להתפללן בכל יום. לגבי מקורה של תפילת שחרית אנו מוצאים מספר דעות בחז”ל. ישנם חכמים הסוברים כי אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, כפי שכתוב בספר בראשית, פרק י”ט, פסוק כ”ז: “וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'”.

את תפילת שחרית, כלומר את עיקרה – תפילת שמונה עשרה של שחרית – יש להתפלל בשעות הבוקר, והזמן המשובח ביותר עבור תפילה זו הוא הנץ החמה, שהוא הרגע שבו אפשר לראות בוודאות את השמש שזרחה זה עתה. לגבי סוף זמן תפילת שחרית, יש מחלוקת בקרב חכמי המשנה, כפי שנאמר במסכת ברכות, פרק ד’, משנה א’: “תפילת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות”.

תפילה נוספת שבמהלכה אנו קוראים את קריאת שמע היא תפילת ערבית, אשר זמנה הוא מצאת הכוכבים עד עמוד השחר. את החובה לקרוא את קריאת שמע בערבית ושחרית לומדים חז”ל מצמד המילים המופיע בפרשיית ‘ואהבת’, שהיא הפרשייה הראשונה אותה קוראים לאחר אמירת שמע ישראל: “בשכבך ובקומך”.

בנוסף לכך ישנה קריאת שמע נוספת שצריך לאומרה בכל יום, והיא נקראת: ‘קריאת שמע שעל המיטה’. לפני שאדם הולך לישון עליו לקרוא את נוסח ‘קריאת שמע שעל המיטה’, ולומר אותו כמה שיותר בכוונה. מעבר לכך, פסוק ‘שמע ישראל’ נאמר גם במקרים נוספים, כמו למשל בסוף תפילת נעילה – התפילה שחותמת את יום הכיפורים, באמירת הסליחות ובמעמדים של ‘קבלת עול מלכות שמיים’, בהוצאת ספר התורה (אצל יוצאי אשכנז), ב’קדושה’ של מוסף בשבת, ברגעים ייחודיים בחייו של אדם כמו למשל בווידוי הנאמר בסמוך לפטירה, ועוד.

דבר נוסף שכדאי וחשוב לדעת על ‘שמע ישראל’ הוא שבמהלך השנים קיבל פסוק זה משמעויות רבות ומגוונות, וכעת נדבר על חלקן. אחד ההקשרים הנפוצים ביותר אשר בהם מוזכר ‘שמע ישראל’, הוא בעת שרוצים לבטא משהו בסיסי ביותר ביהדות. למשל, אם אדם ירצה לתאר אדם הרחוק מאוד מיהדותו, אחד כזה שלא יודע דבר וחצי דבר על מסורת ישראל, הוא יוכל לומר: “הבן אדם אפילו לא יודע מה זה שמע ישראל”. כפי שהסברנו לעיל, המהות של ‘שמע ישראל’ היא יסודית ביותר בתורת ישראל, ומסיבה זו, בין היתר, הפך פסוק זה לדוגמא נפוצה לעניין בסיסי ומהותי ביהדות.

הקשר נוסף שבו מופיע עניין ‘שמע ישראל’ הוא עניין מסירת הנפש, כלומר – המיתה על קידוש ה’. לפעמים, בצוק העתים, בזמנים קשים ומורכבים, אנשים בוחרים למות על קידוש ה’. אמנם הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו בתורתנו הקדושה על החיים והבחירה בהם, וכידוע חיי אדם הם ערך עליון בתורת ישראל, ואת זאת אנו למדים בין היתר מהלכות פיקוח נפש – שדוחות אף את חילולו של יום כיפור, אך יחד עם זאת, ישנם מצבים בהם התורה מצווה את האדם לבחור במוות, ולמסור את נפשו על קדושת ה’.

עניין זה, של מיתה על קידוש ה’, מופיע בעיקר לגבי עבירות שעליהם נאמר ‘יהרג ואל יעבור’. איסור זה נוגע בעיקר לשלוש מצוות לא תעשה – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ככלל, תורת ישראל מדריכה את האדם שלא למסור את נפשו, כלומר להיהרג, אם ניצבת לפניו בחירה נוראה – לעבור על אחת מעבירות התורה או לאבד את חייו.

עם זאת, ישנן שלוש עבירות (ועוד כמה שמצטרפות אליהן במקרים מסוימים) שלגביהן מצווה תורת ישראל את האדם למסור את נפשו, ולא לחטוא בהן בשום פנים ואופן. כלומר, במילים אחרות, אומרת לנו התורה הקדושה שאם אדם מסוים מאיים להרוג איש או אישה מישראל, ומציב כתנאי לכך שלא יוציא לפועל את תוכניתו הזדונית – את כך שאיש או אישה מישראל יעברו על אחת או יותר מהעבירות אותן הזכרנו לעיל, עליהם לסרב לעבור על העבירה, גם במחיר האיום של איבוד החיים. במקרים כאלה, בהם האדם הולך אל מותו, נפוצו המקרים בהם אנשים ברגעי חייהם האחרונים קראו קריאת שמע, שהיא במידה רבה תמציתה המזוקקת של אמונתו כעם, עם ישראל.

לצד זאת, במקרים רבים אחרים, גם כאשר לא היה מדובר בשלוש המצוות שהזכרנו לעיל, אנשים רבים קראו קריאת שמע לפני מיתתם, משום משמעותה האדירה של קריאה זו. למשל, יהודים שנרצחו בשואה, קראו לא פעם את קריאת שמע ברגעיהם האחרונים על פני האדמה. בעניין זה גם כדאי להזכיר את רס”ן רועי קליין זצ”ל, קצין מחטיבת גולני אשר לחם במלחמת לבנון השנייה, אשר קרא אץ קריאת שמע רגעים ספורים לפני מותו על אדמת לבנון. רס”ן קליין הבחין ברימון שאיים להתפוצץ על חייליו, ובהחלטה מהירה השתטח עליו, ספג את כל עוצמת ההדף, וכך הציל את חייהם של חייליו וחבריו לחיים ולנשק.

מקרה נוסף הקשור בקריאת שמע ומוות על קידוש ה’ הוא המקרה אשר אירע בסוף ימיו של רבי עקיבא. הסיפור מופיע במסכת ברכות, דף ס”א עמ’ ב’, וניתן לדברים לדבר בפני עצמם: “בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: ‘רבינו, עד כאן?’ אמר להם: ‘כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ‘בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך’, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו?’. היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה:’ אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד'”.

כעת, לאחר שדיברנו על חלק מההקשרים השונים שנכרכו ברבות השנים עם אמירת ‘שמע ישראל’, נדבר על הברכות והפרשיות אותן אומרים בתפילת ערבית ושחרית לפני ואחרי קריאת שמע, וזה יהיה למעשה הנושא האחרון בו נעסוק במאמר זה. כפי שאמרנו לעיל, קריאת שמע היא עניין מהותי מאוד בתורת ישראל, ומתוך כך היא גם עניין מהותי בתפילה – כפי שהזכרנו למשל את חובת קריאת שמע בכל ערב ובכל בבוקר. אגב, על הזמנים בהם ניתן לקרוא את קריאת שמע בזמנה הראוי בכל ערב ובכל בוקר לא נרחיב במסגרת מאמר זה, ומי שיחפוץ בכך ילמד את הנושא החשוב הנ”ל בהרחבה.

אם כן, כפי שאמרנו, קריאת שמע היא עניין מהותי מאוד בתפילה, ומסיבה זו, בין היתר, יש ברכות ופרשיות שנאמרות לפניה ולאחריה. הברכות הנאמרות לפני קריאת שמע בערבית הן ‘המעריב ערבים’ ו’אהבת עולם’, ואילו הברכות הנאמרות לפני קריאת שמע בשחרית הן ‘יוצר אור’ ו’אהבת העולם’. ברכת ‘המעריב ערבים’, וכן ברכת ‘יוצר אור’, עוסקות בעיקר בהודיה לקב”ה על כך שדואג הוא שסדרי העולם התקינים, וביניהם קיומם של היום הלילה, יתקיימו כמו שצריך. לצד זאת, ויחד עם זאת, ברכת ‘אהבת עולם’ עוסקת ברובה באהבה הגדולה בה אוהב אותנו הקדוש ברוך הוא, והדברים הנפלאים והחשובים הנובעים ממנה.

לאחר קריאת שמע, הן בערבית והן בשחרית, שלוש הפרשיות הצמודות אליה הן ‘ואהבת’, ‘והיה אם שמוע’, ו ‘פרשת ציצית’. פרשיית ‘ואהבת’ מדברת על מגוון נושאים וביניהם החובה החלה על כל איש ואישה מישראל לאהוב את ה’, החובה החלה על אבות ללמד את בניהם תורה, החובה החלה על גברים ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, להניח תפילין ולקבוע מזוזה. הפרשייה השנייה, ‘והיה אם שמוע’, טומנת בחובה חלק מהדברים אותם הזכרנו לגבי פרשיית ‘ואהבת’, אך עוסקת בעיקרה בשכר ובעונש שינתן לעם ישראל על פי מעשיו.

הפרשייה השלישית, פרשת ציצית, עוסקת במצוות ציצית. מכיוון שזו מצווה חשובה ביותר בתורת ישראל, ובעקבות הקשר החזק והעמוק שלה לקריאת שמע, נרחיב כעת מעט לגביה. מצוות ציצית היא מצוות עשה מן התורה, המופיעה לראשונה בתורה שבכתב, אך אודותיה מפורט גם בתורה שבעל פה. עיקרה של מצוות הציצית בימי קדם, וכך היא גם כתובה בתורה, היא הטלת ציצית, שהם למעשה שמונה חוטים באורך של כ-15 סנטימטרים, בבגדים שיש להם ארבע כנפות. בימים עברו היו נוהגים הגברים ללבוש בגד עליון, הפתוח משני צדדיו, ולכן היו נוצרות בו ארבע כנפות, כלומר ארבע פאות.

נסיים את מאמרנו בתפילה לבורא עולמים למען כך שאמירת שמע ישראל תחיש את גאולתנו, ושבמהרה בימינו נזכה לראות בבניין בית מקדשנו ותפארתנו, אמן ואמן.