מאת: אבנר שאקי
תקציר:
כתובה בתורת ישראל היא מסמך משפטי מחייב אשר נותן הבעל לאשתו במעמד החופה, ובו מופיעות חובותיו כלפי אשתו ובכללן התחייבותו לשלם לה סכום אשר מצוין בכתובה במקרה של גירושין או חלילה אם ימות. הכתובה הנה עניין קדום מאוד במסורת ישראל, אך בעקבות התפזרותו של עם ישראל בין הגויים במהלך השנים – נוצרו מספר נוסחים לכתובה, אך המשותף לכולם הוא שבכל הנוסחים מופיעה התחייבותו של הבעל לזון, לפרנס ולכבד את אשתו, על פי הפסוק המופיע בספר שמות, פרק כ”א, פסוק י’: “שארה, כסותה ועונתה לא יגרע”.
הרחבה:
כתובה בתורת ישראל היא מסמך משפטי מחייב אשר נותן הבעל לאשתו במעמד החופה, ובו מופיעות חובותיו כלפי אשתו ובכללן התחייבותו לשלם לה סכום אשר מצוין בכתובה במקרה של גירושין או חלילה אם ימות. בהמשך המאמר נרחיב לגבי אופני קבלת התשלום במקרה של פטירת הבעל. הכתובה הנה עניין קדום מאוד במסורת ישראל, אך בעקבות התפזרותו של עם ישראל בין הגויים במהלך השנים – נוצרו מספר נוסחים לכתובה.
כפי שאמרנו, נוסח הכתובה הנו מעט שונה בין חלק מעדות ישראל, אך בכל הנוסחים מופיעה התחייבותו של הבעל לזון, לפרנס ולכבד את אשתו, על פי הפסוק המופיע בספר שמות, פרק כ”א, פסוק י’: “שארה, כסותה ועונתה לא יגרע”. בחלק מנוסחי הכתובות מפורטים הנכסים אשר האישה מביאה עמה מבית אביה, ובעקבות כך לבעל יש זכויות חלקיות עליהן, ובאופן כללי ניתן לומר שנשארים הם בבעלות האישה.
הכתובה הקדומה ביותר שנמצאה ופורסמה ברבים מאז ומעולם נקראת ‘הכתובה ממרשה’, על שם שמו של אתר ארכיאולוגי הנמצא בשפלת יהודה. כתובה זו היא למעשה מסמך הכתוב בארמית, בדיו, על חרס בגודל 11X14 סנטימטרים, המכיל 12 שורות. כתובה זה מתוארכת לסוף המאה השלישית לפני הספירה. מספר חוקרים טוענים שמדובר בטיוטת כתובה, ולא בכתובה עצמה, מכיוון שכפי שנבאר בהמשך בסוף הכתובה נדרשת חתימתם של שני עדים כשרים, אך בכתובה זו לא מופיעה חתימת עדים כמקובל.
כפי שהזכרנו לעיל, בכתובה, בין היתר, מופיע הסכום אותו הגבר מתחייב להעביר לאשתו במקרה של גירושין, או אם ימות. לפי הכתוב בגמרא, סכום הכסף המינימלי שניתן לציינו בכתובה עבור עניין זה הוא מאתיים זוז לבתולה, מאה זוז לאלמנה וגרושה, וארבע מאות זוז לבת כהן (בת כהן אלמנה תקבל מאה זוז, מטבע שהשימוש בה היה נפוץ בתקופת המשנה והגמרא). ערכם של מאתיים זוז בתקופת התנאים היו פחות או יותר שווי ערך לסך סכום משכורתו של פועל ממוצע שעבד במשך שמונה חודשים. לפי דעת החזון איש, בדורות בהם אנו נמצאים היום סכום זה של מאתיים זוז שווה לכמה עשרות אלפי שקלים, אך לפי רוב הדעות מדובר בסכום נמוך מכך. בתקופה מאוחרת יותר, בימי הביניים, נהגו להוסיף על סכום זה של מאתיים זוז – מאה מטבעות שנקראו ‘זקוקים’ כדי שיכסו על הסכום הנדוניה. הנדוניה הוא סכום כסף, או דברים שווי כסף, שמעניקה משפחת הכלה לחתן או לזוג הנישא. עוד בעניין זה נוסיף ונאמר שעל כל מה שהזכרנו מקובל להוסיף ‘תוספת כתובה’, שהיא סכום נוסף המצוין במטבע הנפוץ באותה מדינה בשעת כתיבת הכתובה.
ישנן כמה מחלוקות בין חכמים בעניין הכתובה, ואחת מהן היא האם החיוב בנתינת הכתובה הוא מהתורה או מדברי חכמים. חכמים כרבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל, רב אשי ובעלי התוספות סוברים שהחיוב לתת כתובה לאישה בתולה הוא מהתורה, ומה שהוסיפו חכמים הוא שצריך לתת כתובה בכל חתונה – לא משנה מי האישה ומה מצבה. לעומתם, חכמים כרבי יהודה, רב נחמן, שמואל והרמב”ם סוברים שהחיוב בנתינת הכתובה תוקן על ידי חכמים כדי להביא לידי כך שיהיו כמה שפחות מקרי גירושין. כפי שהזכרנו לעיל, בכתובה מופיע סכום כסף שהבעל חייב לשלם לאשתו במקרה של גירושין וחז”ל סברו שהצורך בנתינת הסכום הנזכר לעיל ימנע או יעכב גירושים רבים. בעניין זה נוסיף ונאמר שגם חלק מהחכמים אשר סוברים שחובת נתינת הכתובה היא מהתורה טוענים שאחד מטעמי נתינת הכתובה הוא עיכוב ומניעת גירושין בעם ישראל.
עוד בעניין הסכום המופיע בכתובה אותו חייב הבעל לתת אשתו כאמור נוסיף ונאמר ששמעון בן שטח, שהיה חכם חשוב אשר חי בתקופת הזוגות, קבע כפי שמופיע במסכת כתובות, דף פ”ב, עמ’ ב’, שאת הסכום שהגבר התחייב לתת לאשתו אפשר לגבות גם מנכסי הנדל”ן שלו, כלומר למכור אותם, ובכסף שיתקבל כתוצאה מהמכירה יהיה אפשר לשלם לאישה את הסכום שבעלה התחייב לתת לה. בשלב מאוחר יותר, בתקופת הגאונים, פסקו חכמי ישראל שאפשר לשלם לאישה את המגיע גם ממכירת נכסים אחרים השייכים לבעל, שאינם נדל”ן. כפי שכתבנו לעיל, האישה צריכה לקבל את הסכום הנכתב בכתובה גם במקרים בהם הבעל נפטר, וגם במקרים אלה אפשר למכור את נכסיו כפי שפרטנו לעיל.
כפי שאמרנו בתחילת מאמרנו, הכתובה היא מסמך משפט מחייב, ואחד הדברים שנותנים לה תוקפה הוא העובדה ששני עדים כשרים ונאמנים צריכים לחתום על אמינותה וכשרותה של הכתובה. בנוסף לכך, העדים גם צריכים לראות שהבעל מוסר לכלה את כתובתה. כיום נהוג שגם הבעל חותם על הכתובה, אך אין זה מעיקר הדין, ודי בכך שיצהיר בפני העדים שהוא מתחייב לעמוד במה שסוכם בכתובה. לאחר שהכלה מקבלת את כתובתה עליה לשמור עליה היטב, מכיוון שלזוג אסור לחיות יחד בלא כתובה. אם נניח הכתובה אבדה והזוג אינו יודע היכן היא, עליהם לכתוב כתובה חדשה. עוד בעניין זה נוסיף ונאמר שאם הכלה חוששת שבעלה יקח את כתובתה, עליה לשמור אותה במקום מוגן אחר, למשל בבית הוריה. כיום במדינת ישראל הרבנות הראשית שומרת עותק של כל כתובה שנערכה תחת פיקוחה של הרבנות הראשית, כך שיש גיבוי למקרה של כתובה שאבדה.
עוד בעניין הכתובה נוסיף ונאמר שבימינו איבדה הכתובה מעט מחשיבותה בגלל מספר סיבות, וביניהן ‘חרם דרבינו גרשום’ האוסר על גירוש אישה ללא הסכמתה, וכמו כן – חוקי מדינת ישראל בעניין הגירושין. כיום זוגות רבים שמתגרשים מגיעים להסדר ממוני שלא מחויב לנכתב בכתובה אלא מתחשב בו, ובסופו של דבר מגיעים הצדדים לסכום המוסכם ביניהם ועליהם. עוד בעניין זה נאמר שעל פי פסיקת בתי המשפט במדינת ישראל הכתובה היא מסמך משפטי מחייב, שהסמכות לדון בו נתונה בידי בתי הדין. חרף כך, חשוב וכדאי לדעת שלמרות שהכתובה היא כאמור מסמך משפטי מחייב, במקרים מסוימים בהם הסכום גבוה מדי או נמוך מדי לדעתם של הדיינים, יכול בית הדין להתערב ולשנות את הסכום.
לאחר שהרחבנו אודות עניין הכתובה, נסיים את מאמרנו בשבח והודיה לבורא עולם על כך שדאג שבמקרים בהם אנשים מעם ישראל מחליטים חלילה להתגרש יעשו הם את התהליך המורכב הנ”ל בצורה הטובה ביותר – לשמחתם המרבית של כל הצדדים, ובתפילה כנה למען כך שאף זוג לא יצטרך לממש את הנכתב בכתובתו משום שכל הנשואים יחיו בשמחה ובקדושה תמיד. לתפילה זו נוסיף את תפילתנו התמידית למען כך שבעזרת ה’ יתברך נזכה במהרה בימינו לבניין בית מקדשנו ולגאולתנו השלמה והמשמחת את ליבנו, אמן ואמן.