אבנר שאקי
תקציר:
‘שבעה’ הינה מושג הלכתי המתאר את שבעת הימים המגיעים לאחר פטירתו של אדם, שהם למעשה שבעה ימים אשר בהם נהוג להתאבל באופן מיוחד על הנפטר. האנשים אשר נוהגים את דיני האבלות בשבעת הימים הללו למעשה ‘יושבים שבעה’, כלומר מתאבלים באופן מיוחד במשך שבעה ימים על האדם שנפטר. האנשים ‘שיושבים שבעה’ הם ‘שבעת קרוביו’ של האדם – אשתו / בעלה, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו.
במהלך ימי השבעה אסורים על האבלים דברים שגרתיים רבים אשר יש בהם כדי לגרום להנאה ומרגוע לאדם. בתוך כך, לאבלים אסור להסתפר, להתקלח, לגהץ וללבוש בגדים חדשים ו/או מגוהצים, לקיים יחסי אישות, להגיד לאנשים שלום, ללמוד תורה, לסוך את הגוף בשמן וכיוצא בזה, לעבוד, לבלות ולעשות דברים משמחים, וכמו כן לצאת מהבית בו הם ‘יושבים שבעה’. בנוסף לכל זאת, בימי השבעה נוהגים האבלים לשבת על הרצפה או על כסאות או ספסלים נמוכים, וכן לישון על המזרן המונח ישירות על גבי הרצפה.
הרחבה:
‘שבעה’ הינה מושג הלכתי המתאר את שבעת הימים המגיעים לאחר פטירתו של אדם, שהם למעשה שבעה ימים אשר בהם נהוג להתאבל באופן מיוחד על הנפטר, ומכאן שמו של המושג ההלכתי העומד בבסיס מאמרינו. האנשים אשר נוהגים את דיני האבלות בשבעת הימים הללו למעשה ‘יושבים שבעה’, כלומר מתאבלים באופן מיוחד במשך שבעה ימים על האדם שנפטר. אם כן, האנשים ‘שיושבים שבעה’ הם ‘שבעת קרוביו’ של האדם – אשתו / בעלה, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו.
מיד לאחר שקוברים את הנפטר מתחילים ‘לשבת שבעה’, בדרך כלל בביתו של הנפטר או בביתו של אחד האבלים, אך לפעמים, בגלל סיבות שונות, כמו למשל הצורך במקום גדול לטובת ה’שבעה’ וניחום האבלים, מקיימים את ימי השבעה במקום אחר שהוא אינו ביתו של הנפטר או ביתם של אחד האבלים.
עניין ה’שבעה’ הנו עניין עתיק יומין במסורת ישראל, וכעת נדבר על מקורותיו הקדומים ביותר. לאחר שיעקב אבינו נפטר במצרים, יוסף בנו מתאבל עליו ויושב עליו שבעה. וכך כותבת התורה בעניין זה, בספר בראשית, פרק נ’ פסוק י’: “ויעש לאביו אבל שבעת ימים”. מקור קדום נוסף לעניין ה’שבעה’ מופיע בספר איוב, בו מסופר על כך שאיוב התאבל יחד עם חבריו על הדברים המצערים והידועים אשר אירעו לו. וכך כתוב על עניין זה בספר איוב, פרק ב’ פסוק י”ג: “וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאוד”.
במהלך ימי ה’שבעה’ יש מצווה לנחם את האבלים. מצוות ניחום אבלים היא אחת ממצוות התורה, ועיקר עניינה הוא חיזוק אנשים הכואבים את מותו של אדם שהיה קרוב אליהם. כידוע, המוות הוא מדרכו של עולם, ככתוב: “דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת”. אמנם אנו מאמינים בתחיית המתים, אך נכון לעכשיו טבע העולם הוא שאנשים מתים, ועניין זה כואב ומצער עד מאוד. במקרים רבים כשאדם מסוים נפטר אנשים רבים כואבים את לכתו, אך על פי רוב ראשונים וקודמים בעניין זה הם האנשים שהתורה מגדירה כ’שבעת קרוביו’ של אדם, אותם הזכרנו לעיל. לכן, מסיבה זו, בין היתר, עיקר מצוות ניחום אבלים חלה על חיזוקם וניחומם של ‘שבעת קרוביו’ של אדם.
עיקר ניחום האבלים מתקיים בימי ה’שבעה’. אחת הסיבות לקיומם של ימי ה’שבעה’ היא שיהיו יחד בני המשפחה בימים קשים אלה, יחזקו זה את זה, ואף יקבלו תנחומים מאנשים נוספים. אם כן, בתקופת ה’שבעה’ נוהגים לנחם את האבלים, להגיע להיכן שהם ‘יושבים שבעה’, ובמסגרת כך נוהגים לשוחח איתם, לחזק אותם, לשמוע על הנפטר ועל מה שהאבלים רוצים לספר, ובאופן כללי לתמוך בהם בימים המורכבים שעוברים עליהם.
לאחר שדיברנו על חשיבות ניחום האבלים דווקא בבית בו האבלים יושבים ‘שבעה’, נדבר כעת מעט מהלכות ניחום אבלים. מלכתחילה המצב הרצוי ביותר הוא שהאבלים ישבו על הרצפה, ולכן ראוי שהמנחמים ישבו כמוהם ועמהם. כך פסקו כמה ראשונים, וכך פסק גם השולחן ערוך. כיום נהוג שהאבלים אינם יושבים על הרצפה, אלא על כסאות נמוכים או דברים דומים, ולכן נהוג שגם המנחמים יושבים על כסאות.
בתום הניחום נהוג שהמנחמים אומרים משפט נחמה, ונהוג לעמוד כשאומרים אותו. בני עדות המזרח אומרים: “מן השמיים תנוחמו”. בני עדות אשכנז אומרים: “המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”. אין חובה לומר דווקא בנוסח הזה, אך כך נהגו.
עוד בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהגמרא אומרת שבשעת הניחום ראוי שהאבלים יפתחו בשיחה עם המנחמים, ולא להפך. וכך נפסק להלכה. אחת מהסיבות לכך היא שלפעמים האבל לא רוצה לדבר, או רוצה לדבר אך לא על הנושא שהמנחם רוצה לדבר עליו, ולכן אין לפתוח בשיחה עם האבלים בימי ה’שבעה’. בימים קשים אלה יש לנהוג ברגישות רבה כלפי האבלים.
לאחר שהרחבנו מעט על עניין ניחום האבלים, נשוב לדבר על מה שקורה בימי ה’שבעה’ עצמם. את ימי ה’שבעה’ נהוג לפתוח בסעודה שנקראת ‘סעודת הבראה’. בסעודה זו נהוג לאכול ביצים, ולא לאכול בה בשר. בנוסף לזאת, נהוג לכסות בבית בו יושבים שבעה את המראות והחפצים הנוספים בהם אדם יכול לראות את עצמו, כדי שהאבלים לא יתעסקו באיך שהם נראים אלא באבל על מות קרובם. עוד בעניין זה חשוב לדעת שבמהלך ימי השבעה אסורים על האבלים דברים שגרתיים רבים אשר יש בהם כדי לגרום להנאה ומרגוע לאדם. בתוך כך, לאבלים אסור להסתפר, להתקלח, לגהץ וללבוש בגדים חדשים ו/או מגוהצים, לקיים יחסי אישות, להגיד לאנשים שלום, ללמוד תורה, לסוך את הגוף בשמן וכיוצא בזה, לעבוד, לבלות ולעשות דברים משמחים, וכמו כן לצאת מהבית בו הם ‘יושבים שבעה’. בנוסף לכל זאת, בימי השבעה נוהגים האבלים לשבת על הרצפה או על כסאות או ספסלים נמוכים, וכן לישון על המזרן המונח ישירות על גבי הרצפה.
כפי שהזכרנו מקודם, באופן כללי ניתן לומר שבשבעת ימי האבלות אסור לאבלים לצאת מהבית בו הם יושבים שבעה. יש לכלל זה יוצאי דופן כמו למשל במקרה בו אבלים יושבים שבעה במשך כמה ימים במקום אחד ולאחר מכן עוברים לשבת שבעה במקום אחר. בגלל שלאבלים אסור לצאת מהבית בו הם יושבים שבעה, ובעיקר בגלל שהם צריכים להתעסק בימי השבעה רק באבלם, נהוג שבני משפחתם וחבריהם של האבלים דואגים במהלך ימי השבעה לצרכיהם של האבלים, למשל בעניינים הקשורים לאוכל, ניקיון הבית וכיוצא בזה. לכן, מסיבה זו שלאבלים אסור לצאת מהבית, נהוג שהאבלים גם ישנים בבית זה ולא רק שוהים בו במהלך היום. בנוסף לזאת, לכן גם נהוג לקיים מנייני תפילה בבית האבל, גם לעילוי נשמתו וגם משום שהאבלים לא יכולים לצאת מביתם כאמור.
לאחר שדיברנו על כך שהאבלים צריכים להישאר בבית בו הם יושבים שבעה במהלך כל שבעת ימי האבלות, נדבר על מספר הלכות נוספות הקשורות לימי ה’שבעה’. אם הלווייתו של אדם הייתה בשעות היום, כלומר שהוא נקבר לפני שקיעת השמש, אזי יום קבורתו יחשב ליום הראשון של ה’שבעה’. משום שהזכרנו כעת את המושג ‘הלוויה’, ומשום שהוא קשור באופן ישיר לימי השבעה, נרחיב לגביו מעט כעת. הלוויה היא טקס הלכתי הנערך לאחר שאדם נפטר, בסמיכות רבה כמה שניתן לפטירתו, אשר במהלכו מלווים את הנפטר לקבורה וחולקים לו כבוד אחרון. ישנן הלוויות מיוחדות ורבות משתתפים, אך ברוב המקרים נוכחים בהלוויה אנשים שהכירו את הנפטר, כלומר בני משפחתו וחבריו. מטבע הדברים הלוויה היא אירוע עצוב, קשה ומורכב, אך יחד עם זאת המלווים מתנחמים בכך שכעת הגיע הנפטר לעולם שכולו טוב. לווית המת הנה מצווה חשובה ביותר בתורת ישראל, וישנם כמה מקורות חשובים לדבר. לווית המת גם נקראת בתורת ישראל ‘חסד של אמת’, וזאת משום שהנפטר כבר לא יוכל להשיב טובה למי שטרח ללוותו בדרכו האחרונה.
וכעת נשוב לעסוק ישירות בהלכות ימי ה’שבעה’. אדם ישב ‘שבעה’ על אחד משבעת קרוביו רק אם שמע על פטירתו בתוך 30 יום לפטירתו, אך אם מסיבה כלשהי שמע על כך רק לאחר מכן – לא ישב עליו ‘שבעה’. אם במהלך ימי ה’שבעה’ החל אחד מחגי ישראל – יש לשבת ‘שבעה’ עד כניסת החג, אך במהלך החג לא יושבים, ולא לאחריו. כניסת החג למעשה מבטלת את ה’שבעה’.
עוד בעניין זה יש לדעת שבשבת לא יושבים שבעה, אך שבת נספרת במניין ימי שבעת ימי האבל. בערב שבת – ובניגוד לימי האבל שקדמו לשבת – האבלים מתקלחים ולובשים בגדים נקיים, ואף מותרים ביציאה מביתם. חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו ששמחת השבת חזקה מעניין האבלות. כפי שאמרנו, כלל זה תקף כמובן גם לחגים. במוצאי השבת, בניגוד למוצאי חגים, חוזרים לשבת שבעה כרגיל על פי כל הכללים שאמרנו לעיל.
ביום השביעי של ימי ה’שבעה’ האבלים מתפללים שחרית, יושבים באבלות על מות קרובם זמן מועט, בערך שעה פחות או יותר, ולאחר מכן קמים מאבלם ודיני שבעת ימי האבלות לא חלים עליהם עוד. לאחר מכן, ביום שהאבלים קמים מאבלם עליהם לעלות לקבר קרובם, ושם לקרוא מספר פרקי תהילים – ל”ג, ט”ז, י”ז, ע”ב, צ”א, ק”ד, ק”ל. בנוסף לכף עליהם לומר את תפילת האשכבה, ולאחר מכן לקרוא את הפרקים מפרק קי”ט בתהילים שמתחילים באותיות היוצרות את שמו של הנפטר, ולאחר מכן את הפרקים מפרק קי”ט היוצרים את המילה ‘נשמה’. לאחר מכן אומרים הגברים ‘קדיש יתום’ ותפילת ‘אל מלא רחמים’. לאחר שעשו את כל זאת, חלים עליהם דיני ‘אבלות השלושים’, שהיא למעשה אבלות המתקיימת על קרוביו של הנפטר במשך שלושים הימים שלאחר מותו. לא נרחיב לגבי הדינים הללו במסגרת מאמר זה, העוסק כאמור בענייני ה’שבעה’.
מכיוון שהזכרנו כעת את המושג ‘קדיש’, ומכיוון שאמירת קדיש הנה עניין חשוב בימי ה’שבעה’, נרחיב כעת מעט על עניינו של הקדיש. אחד מקטעי התפילה הכי מוכרים במסורת ישראל הוא ה’קדיש’. הקדיש הנו נוסח תפילה אשר כיום נאמר בארמית, ועיקר עניינו הוא תפילה למען התגלותו והופעתו של הקב”ה בחיינו, ולמען כך ששמו יתגדל ויתקדש בעולם. ברבות השנים נכתבו כמה וכמה סוגי קדישים, אשר מכילים תכנים שונים והנאמרים במקומות ובזמנים שונים.
את הקדיש, כך מלמדים אותנו חז”ל, יש לומר בעמידה ולא בישיבה, ויש לאומרו רק כאשר מתפללים במניין, כלומר בצירוף עשרה גברים לפחות, הנמצאים במקום אחד ומתפללים יחדיו. הקדיש לא נאמר על ידי כל המתפללים יחדיו, אלא על ידי האנשים שצריכים לומר אותו – כל קדיש לפי עניינו: החזן, האבלים, מסיימי המסכתות וכו’. עם זאת, כדאי לדעת שחלקים מסוימים מהקדיש, כגון אמירת ‘אמן יהא שמיה רבא’ וכו’, אכן נאמרים על ידי כלל המתפללים יחדיו.
קדיש מיוחד אשר נרחיב מעט לגביו במאמר זה הוא ‘קדיש יהא שלמא’, הנקרא גם ‘קדיש יתום’, אשר הזכרנו אותו לעיל. קדיש זה נקרא גם ‘קדיש יתום’ מכיוון שנוהגים לתת ליתומים את הזכות לומר אותו במהלך שנת האבל שלהם, או בימי השנה לציון פטירת יקיריהם. את השם ‘קדיש יהא שלמא’ קיבל קדיש זה בזכות השורה שנאמרת בו: “יהא שלמא רבא מן שמיא, חיים ושבע וישועה ונחמה”, וכו’.
לקראת סיום מאמר זה, נאמר שעל פי החוק במדינת ישראל, כל אדם שמבחינה הלכתית יושב שבעה רשאי שלא להגיע לעבודתו במהלך ימים אלה ועל המעסיק לשלם לו את משכורתו כרגיל. בנוסף לזאת, בעקבות מבצע ‘צוק איתן’, אשר התקיים במשך 50 ימים בשנת ה’תשע”ד (2014) ובו נלחם צה”ל ברצועת עזה כנגד הטרור הערבי ובו נהרגו חיילי צה”ל, נקבע שגם בני ובנות זוג של חללי מערכת הביטחון יהיו זכאים לשבעה ימי חופש, למרות שלא היו נשואים לחללים והם אינם צריכים לשבת שבעה מבחינה הלכתית.
העניין האחרון בו נעסוק במסגרת מאמר זה הוא ‘תחיים המתים’. לפי תורת ישראל, בשלב כלשהו בגאולת ישראל תתרחש ‘תחיית המתים’, אשר במהלכה יקומו המתים לתחייה. ישנה מחלוקת בין כמה מחכמי ישראל כיצד תיראה ותתבצע תחיית המתים, אך אין מחלוקת שהיא אכן תתרחש. אם כן, נסיים את מאמרנו בתפילה לבורא עולמים שברוב רחמיו וחסדיו יאריך את ימינו בטוב ואת שנותינו בנעימים, ויזכה אותנו תכף ומיד ממש במהרה בימינו אמן לתחיית המתים ולגאולתנו השלמה לנצח נצחים.