תקציר:
ניחום אבלים היא אחת ממצוות התורה, ועיקר עניינה הוא חיזוק אנשים הכואבים את מותו של אדם שהיה קרוב אליהם. כידוע, המוות הוא מדרכו של עולם, ככתוב: “דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת”. אמנם אנו מאמינים בתחיית המתים, אך נכון לעכשיו טבע העולם הוא שאנשים מתים, ועניין זה כואב ומצער עד מאוד. במקרים רבים כשאדם מסוים נפטר אנשים רבים כואבים את לכתו, אך על פי רוב ראשונים בעניין זה הם האנשים שהתורה מגדירה כ’שבעת קרובים’ של אדם – אשתו / בעלה, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו. לכן, מסיבה זו, בין היתר, עיקר מצוות ניחום אבלים חלה על חיזוקם וניחומם של ‘שבעת קרוביו’ של אדם.
הרחבה:
ניחום אבלים היא אחת ממצוות התורה, ועיקר עניינה הוא חיזוק אנשים הכואבים את מותו של אדם שהיה קרוב אליהם. כידוע, המוות הוא מדרכו של עולם, ככתוב: “דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת”. אמנם אנו מאמינים בתחיית המתים, אך נכון לעכשיו טבע העולם הוא שאנשים מתים, ועניין זה כואב ומצער עד מאוד. במקרים רבים כשאדם מסוים נפטר אנשים רבים כואבים את לכתו, אך על פי רוב ראשונים בעניין זה הם האנשים שהתורה מגדירה כ’שבעת קרובים’ של אדם – אשתו / בעלה, אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו. לכן, מסיבה זו, בין היתר, עיקר מצוות ניחום אבלים חלה על חיזוקם וניחומם של ‘שבעת קרוביו’ של אדם.
אפרופו שבעה, עיקר ניחום האבלים מתקיים בימי ה’שבעה’, שהם למעשה שבעה ימים שבהם יושבים יחד קרובי הנפטר מיד לאחר תום הלווייתו, על פי רוב בבית הנפטר. אחת הסיבות לקיומם של ימי ה’שבעה’ היא שיהיו יחד בני המשפחה, ויחזקו זה את זה בימים קשים אלה. אם כן, בתקופת ה’שבעה’ נוהגים לנחם את האבלים, להגיע להיכן שהם ‘יושבים שבעה’ ומתאבלים, ובמסגרת כך נוהגים לשוחח איתם, לחזק אותם, לשמוע על הנפטר ועל מה שהאבלים רוצים לספר, ובאופן כללי לתמוך בהם בימים המורכבים שעוברים עליהם.
את המקור העיקרי למצוות ניחום אבלים מוצאים חז”ל בפסוק שמופיע בספר דברים, פרק י”ג פס’ ה’: “אחרי ה’ אלוהיכם תלכו”. מפסוק זה (בין היתר) לומדים חז”ל שעלינו ללכת בדרכיו של הקב”ה ולדבוק במידותיו, ובעניין זה לומדים חז”ל שאם הקב”ה מנחם אבלים – גם אנחנו צריכים לעשות זאת. את ניחום האבלים שעשה הקב”ה חז”ל רואים בכך שהקב”ה ניחם את יצחק לאחר שאביו, אברהם אבינו, נפטר. הקב”ה בירך את יצחק מיד לאחר פטירתו של אברהם, ומתוך כך חז”ל לומדים שבברכה זו ביקש הקב”ה, בין היתר, לנחם את יצחק.
מקור נוסף למצוות ניחום אבלים אנו מוצאים בסיפורם המורכב של יוסף ואחיו. לא נאריך בסיפור זה במסגרת מאמרנו, ורק נאמר שהאחים זרקו את יוסף לבור וסיפרו ליעקב אביהם שחיה רעה טרפה את יוסף, ככתוב: “טרוף טורף יוסף”. לאחר שנודע ליעקב על מותו (כביכול) של בנו האהוב – הוא מתאבל על כך, ועל כך מספרת לנו התורה: “ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו”.
בנוסף לכך, רבינו יונה, שהיה רב חשוב אשר פעל בתקופת הראשונים, אומר שמצוות ניחום אבלים הנה פועל יוצא של מצוות גמילות חסדים, הנלמדת מדין ‘ואהבת לרעך כמוך’, ולכן היא מצווה מהתורה, כלומר מדאורייתא, ולא מדרבנן, כלומר מצווה שתיקנו חכמים.
לעומתו, בסוגיה זו פוסק הרמב”ם שניחום אבלים הנה מצווה מדרבנן, וחכמים לומדים אותה מהציווי הכללי בעניין מילות חסדים מתוך ‘ואהבת לרעך כמוך’: “מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס כלה.. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור”.
בנוסף לכל זאת, במסכת מועד קטן כתוב: “בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה”. במשפט זה חז”ל לימדונו שעיקר השקעתם של המנחמים במצוות ניחום אבלים צריכה להיות בעזרה לאבלים ולא בצער על הנפטר. בגלל העניין הזה התווספו למצוות ניחום אבלים עניינים רבים של עזרה לאבלים וביניהם סעודת הבראה שנוהגים המנחמים להכין לאבלים כדי לחזק את רוחם וכוחם.
הרמב”ם כותב שמצוות ניחום אבלים חשובה היא עד מאוד, ואף כותב שהיא עדיפה על מצוות ביקור חולים – שכידוע גם מעלתה עצומה במאוד מאוד – מכיוון שבניחום אבלים עושים מקיימי המצווה חסד עם החיים ועם המתים ואילו במצוות ביקור עושים מקיימי המצווה חסד רק עם החיים.
לגבי החסד שעושים עם המתים במצוות ניחום אבלים ניתן לומר שבמקורותינו – במסכת שבת – כתוב שאם מספרים דברים טובים על הנפטר במקום בו יושבים עליו ‘שבעה’ – זה מועיל לתיקון ועילוי נשמתו. לפיכך יוצא שעדיף לנחם את האבלים פנים אל פנים, ולא בשיחת טלפון.
לאחר שדיברנו על חשיבות ניחום האבלים דווקא בבית בו האבלים יושבים ‘שבעה’, נדבר כעת מעט מהלכות ניחום אבלים. מלכתחילה המצב הרצוי ביותר הוא שהאבלים ישבו על הרצפה, ולכן ראוי שהמנחמים ישבו כמוהם ועמהם. כך פסקו כמה ראשונים, וכך פסק גם השולחן ערוך. כיום נהוג שהאבלים אינם יושבים על הרצפה, אלא על כסאות נמוכים או דברים דומים, ולכן נהוג שגם המנחמים יושבים על כסאות.
בתום הניחום נהוג שהמנחמים אומרים משפט נחמה, ונהוג לעמוד כשאומרים אותו. בני עדות המזרח אומרים: “מן השמיים תנוחמו”. בני עדות אשכנז אומרים: “המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”. אין חובה לומר דווקא בנוסח הזה, אך כך נהגו.
עוד בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהגמרא אומרת שבשעת הניחום ראוי שהאבלים יפתחו בשיחה עם המנחמים, ולא להפך. וכך נפסק להלכה. אחת מהסיבות לכך היא שלפעמים האבל לא רוצה לדבר, או רוצה לדבר אך לא על הנושא שהמנחם רוצה לדבר עליו, ולכן אין לפתוח בשיחה עם האבלים בימי ה’שבעה’. בימים קשים אלה יש לנהוג ברגישות רבה כלפי האבלים.
לגבי המשפט שהזכרנו לעיל, אותו אומרים בתום ניחום האבלים, יש לדעת שאפשר לומר בכל מקרה וגם אם האבל לא פתח בשיחה. בעניין זה כדאי ויש לדעת שיש הנוהגים לפתוח בשיחה, ותולים זאת בשינוי הנוהג והזמן. לדבריהם בימים עברו היה נהוג יותר שהאבלים היו שותקים בימי השבעה, ולכן כיום אפשר לפתוח עמם בשיחה. עוד בעניין זה נאמר שאחד הפוסקים, ה’ציץ אליעזר’, טוען שאם האבל פתח בשיחה מתישהו במהלך היום – מעתה ואילך יהיה אפשר לפתוח איתו בשיחה עד היום למחרת.
יחד עם זאת, כדאי וחשוב לדעת שלמנחמים אסור לברך את האבל בשלום. ובנוסף לכך – אסור למנחמים לומר שלום זה לזה בבית האבל, ולאבל אסור לומר שלום למנחמים. חז”ל מסבירים זאת בכך שהאבל אינו נמצא במצב של ‘שלום’ בימי השבעה. הוא כאוב, שבור, ולא שרוי בטוב. לגבי אמירת ‘בוקר טוב’, ‘ערב טוב’ וכו’ בבית האבל, אמירות שמזכירות ‘אמירת שלום’, דעת הפוסקים חלוקה. יש המתירים ויש האוסרים. ונראה שעדיף להחמיר בעניין זה.
לגבי הזמנים ביממה בהם ראוי לנחם, יש לדעת שכמובן יש להתחשב בזמנים הנוחים לאבלים. יש אבלים שמפרסמים את השעות בהן ניתן לבוא לנחמם, ואצל אלו שלא – נהוג לנחם בשעות הנראות מתאימות ונוחות עבור האבלים. בעניין זה נוסיף ונאמר שיש הנוהגים לנחם אבלים החל מהיום הרביעי של השבעה, מכיוון שבשלושת הימים הראשונים האבלים במצב קשה ביותר ומאוד קשה להם לקבל ניחומים.
סוגיה נוספת הקשורה לניחום אבלים, היא סוגיית ניחום אבלים בשבת. באופן כללי נאמר שבשולחן ערוך נפסק שמותר לנחם בשבת. יחד עם זאת, הרמ”א, שהנו פוסק חשוב ביותר ליוצאי עדות אשכנז, כותב שמי שמנחם בשבת יאמר לאבלים בתום הניחום נוסח שונה מהרגיל: “שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא”. בעניין זה כדאי אף לדעת שפוסקים חשובים נוספים וביניהם ‘המשנה ברורה’, הרב ישראל הכהן מראדין – הידוע יותר בכינויו ‘החפץ חיים’, כתבו שעדיף שלא לנחם בשבת, אך אם ידוע שהניחום אכן יועיל לאבלים – אזי אפשר לנחם.
נסיים בתפילה לה’ יתברך שינחם אותנו מכל צערנו וצרותינו, שיאמר לצרותינו די, שיסיים את אבלנו, שישלח לנו במהרה נחמה אדירה וישועה גדולה, שנזכה במהרה לתחיית המתים, שנזכה לעשות המון גמילות חסדים בעם ישראל, שיתנהג איתנו במידת החסד ובמידת הרחמים, ושנזכה לראות במהרה בימינו בבניין בית מקדשנו ותפארתנו – ולהחשת גאולתנו ברחמים.