מאת אבנר שאקי
תקציר:
שבעת המינים, הנקראים גם ‘פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל’, הנם שבעה סוגי מזון שונים ומגוונים המצוינים לשבח באופן מיוחד בתורת ישראל. שבעת סוגי המזון הללו הם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. התורה מציינת באופן מיוחד את שבעת המינים, ומסיבה זו חדרו הם באופן עמוק לאופנים רבים ומגוונים בחייו של עם ישראל, ובין היתר משמשים הם הרבה פעמים כקישוטים לדברים שונים, מעטרים כציורים וכיוצא בזה את בתי הכנסת, מוטבעים על מטבעות, ואף בסמלה הרשמי של מדינת ישראל מופיע מין משבעת המינים – הלא הם ענפי הזית הנודעים.
הרחבה:
שבעת המינים, הנקראים גם ‘פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל’, הנם שבעה סוגי מזון שונים ומגוונים המצוינים לשבח באופן מיוחד בתורת ישראל. שבעת סוגי המזון הללו הם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר, ונרחיב על כל אחד מהם באופן מיוחד בהמשך המאמר. התורה מציינת באופן מיוחד את שבעת המינים, ומסיבה זו חדרו הם באופן עמוק לאופנים רבים ומגוונים בחייו של עם ישראל, ובין היתר משמשים הם הרבה פעמים כקישוטים לדברים שונים, מעטרים כציורים וכיוצא בזה את בתי הכנסת, מוטבעים על מטבעות, ואף בסמלה הרשמי של מדינת ישראל מופיע מין משבעת המינים – הלא הם ענפי הזית הנודעים.
את המקור לשבחם המיוחד של שבעת סוגי המזון הנ”ל אנו מוצאים בספר דברים, פרק ח’, פסוקים ז’-ח’: “כי ה’ אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורימון, ארץ זית שמן ודבש”. בהקשר זה יש לומר ש’הדבש’ המוזכר בפסוק אותו ציטטנו כעת מכוון למה שאנחנו מכירים כתמר. אם כן, ניתן לראות שבפסוק זה, שבו הקב”ה מפאר ומשבח את ארץ ישראל, הוא רואה לנכון לציין לשבח ובמיוחד את שבעת סוגי המזון אותם מנינו כעת.
ובכן, כידוע ישנם סוגי מזון רבים ושונים המגיעים מעולם הצומח, אך כאמור תורת ישראל מציינת לטובה באופן מיוחד שבעה מהם, ולכן גם ההלכה מעניקה להם יחס שונה ומיוחד, וכמו כן מספר מנהגים מסורתיים נקשרו בעניינים של שבעת המינים, וגם על כך נרחיב בהמשך.
לאחר שדיברנו על מקורם התורני של שבעת המינים, נרחיב בשורות הבאות לגבי כל אחד ואחד מהם. החיטה, המגיעה ממשפחת הדגנים, הנה אחת ממיני המזון החשובים ביותר של האדם. מהחיטה מכינים לחם, ומאפים רבים אחרים, וכידוע הלחם הוא אחד ממוצרי המזון החשובים ביותר לבני האדם, אם לא החשוב מכולם. השעורה, שאף היא משתייכת למשפחת הדגנים, חשובה גם היא לקיום בעולם, ומשמשת בעיקר למאכל עבור בעלי חיים. חשוב לדעת שככלל, על מוצרי מזון שכוללים חיטה ושעורה, מברכים ‘המוציא לחם מן הארץ’ או ‘בורא מיני מזונות’. במסגרת מאמר זה לא נרחיב לגבי מתי מברכים כל אחת מהברכות הנ”ל, אך חשוב להכיר את ההבדלים ביניהן.
המין השלישי משבעת המינים, הגפן, הוא הענבים. אחד הדברים המיוחדים בענבים הוא שאפשר לאוכלם במצבם הטבעי, ניתן להכין מהם צימוקים – כלומר לייבשם ולצמקם, ואף להכין מהם יין. כאשר אוכלים ענבים או צימוקים יש לברך ‘בורא פרי העץ’, ואילו כאשר שותים יין מברכים עליו ברכה מיוחדת אשר חוברה עבורו: ‘בורא פרי הגפן’.
המין הבא משבעת המינים עליו נדבר הוא התאנה, הידוע כפרי מתוק ומשובח, ולאחריו מגיע הרימון, פרי מעולה המזוהה במיוחד עם ראש השנה. אחד הסימנים המפורסמים ביותר אותם אוכלים בראש השנה הוא הרימון, ולפני שאוכלים אותו מתפללים שנהיה מלאים מצוות כרימון. ברימון יש מספר רב של גרעינים, ולכן מבקשים דווקא על עניין זה.
לפי סדר הופעתם בפסוק אותו הזכרנו לעיל, המין השישי מבין שבעת המינים הוא הזית. הזית הנו פרי שורשי ביותר בארץ ישראל. עץ הזית יכול להישאר על עומדו במשך שנים רבות, ופרי עץ הזית יכול להיאכל בשני אופנים – גם במצבו הטבעי, וגם כשמן – שמן זית. המין שנועל את שבעת המינים הוא התמר, פרי מתוק וייחודי, אשר אחד הדברים המפורסמים לגביו הוא הדבש שניתן להפיק ממנו, הנקרא ‘סילאן’, ולכן בפסוק אשר הזכרנו לעיל התמר נקרא ‘דבש’.
ישנם כמה דברים משותפים לשבעת המינים אשר הזכרנו כעת, ואחד מדברים אלו הוא שניתנים הם לשמירה ואחסון במשך זמן רב יחסית לשאר מיני האוכלים. בימי קדם היה זה עניין חשוב מאוד, מכיוון שאמצעי הקירור היו דלים ולא מפותחים, וגם מסיבה זו זכו דווקא שבעת המינים הללו למעמדם. מעבר לכך, לא פעם בימי קדם נוצר מחסור בתבואה טרייה וזמינה, מה שהביא לשנות רעב וכיוצא בזה, ובזמנים כאלה, סוגי מזון כשבעת המינים, אשר כאמור עמידים הם מהרגיל, היו כמים קרים לנפש עייפה.
מוקדם יותר במאמר זה הזכרנו את הפסוק: “ארץ חיטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורימון, ארץ זית שמן ודבש”, אשר ממנו כאמור לומדים על מעלתם וחשיבותם הרבה של שבעת המינים. רבים אינם יודעים זאת, אך דבר מעניין נוסף שכדאי לדעת לגבי פסוק זה הוא שסדר הבשלתם של שבעת המינים – הנו בדיוק הפוך מסדר הופעתם בפסוק הנ”ל. לפי סדר הבשלתם של שבעת המינים מדי שנה בשנה, עינינו הרואות שהתאנה מבשילה ראשונה, אחריה הזיתים, אחר כך הרימון, וכן על זו הדרך.
דבר נוסף אותו חשוב לדעת אודות שבעת המינים, הוא שלא פעם התורה ממשילה את עם ישראל לאחד או יותר משבעת המינים. הדוגמאות לעניין זה הן רבות ומגוונות, אך נציין במאמר זה שתיים בלבד. בשיר השירים, אותו כתב שלמה המלך והוא כידוע שיר המבטא את האהבה ההדדית העזה המתקיימת תדיר בין הקב”ה וישראל, מופיעות על עם ישראל המילים הבאות: “בטנך ערמת חיטים”. על המילים הללו שואלים חז”ל – למה נמשלו ישראל דווקא לחיטים, הרי יש גידולים חקלאיים יפים מהם? ועל כך עונים חז”ל – משום שכשם שהעולם לא יכול להתקיים בלי חיטים, מכיוון שמחיטים מכינים לחם – והוא כאמור המאכל העיקרי של בני האדם, כך העולם גם לא יכול להתקיים בלי עם ישראל.
דוגמא נוספת לעניין זה מופיעה אף היא בשיר השירים, וכעת אנו מדברים על הציטוט הנודע: “כפלח הרימון רקתך”. על מילים אלו משיר השירים אומרים חכמינו זכרונם לברכה: “אפילו ריקנים שבך – מלאים מצוות כרימון”. אם כן, בדימוי זה על הרימון, שהוא כאמור וכידוע אחד משבעת המינים, מלמדים אותנו חז”ל שגם הריקנים מעם ישראל, כלומר האנשים שאינם שומרים כל כך תורה ומצוות ואינם לומדים תורה, אפילו הם – מלאים מצוות כרימון. את העניין הזה אפשר להבין בקלות, מכיוון שגם אנשים שחלילה אינם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים, ואינם עושים מצוות בגלל שה’ ציווה, מקיימים בכל מקרה המון מצוות במהלך שגרת יומם – מכבדים את הוריהם, נותנים צדקה, וכיוצא בזה.
פן נוסף שכדאי להכירו לגבי שבעת המינים, הוא הקשר האדיר והמשמעותי המתקיים בין מועדי ישראל ושבעת המינים. בעניין זה נתחיל עם ט”ו בשבט, שהוא לדעת רבים החג שהכי מזוהה עם שבעת המינים. ט”ו בשבט הנו חג הנחגג מדי שנה במסורת ישראל, בעיקר בארץ ישראל, והוא נקרא גם: “ראש השנה לאילנות”. תאריך זה, ט”ו בשבט, משמעותי לגבי חישובן של כמה מצוות, וביניהן תרומות ומעשרות, נטע רבעי, ועוד מצוות הקשורות לעולם הצומח. הפעם הראשונה שט”ו בשבט מוזכר במקורותינו היא בפרק א’ במסכת ראש השנה, בו מפורטים מספר “ראשי שנה” לכל מיני עניינים שונים, שהמפורסם שבהם הוא חג ‘ראש השנה’ שנחגג בא’ תשרי.
ישנן כמה סיבות לקביעתו של ט”ו בשבט כראש השנה לאילנות. הסיבה המפורסמת ביותר היא שאם גדל אחרי ט”ו בשבט פרי מסוים על עץ מסוים, אפשר לדעת בוודאות שהוא תוצר של גידולי השנה החדשה, מה שאי אפשר להגיד על פרי שהופיע על העץ לפני ט”ו בשבט. בט”ו בשבט נוהגים לברך על פירות משבעת המינים, וכמו כן על פירות יבשים, ולאכול אותם בהנאה מרובה, תוך הודיה עצומה לה’ יתברך על השפע שנתן לנו. וזהו, אם כן, אחד הקשרים החזקים והמיוחדים בין ט”ו בשבט לשבעת המינים.
חג נוסף מחגי ישראל הקשור באופן מיוחד לשבעת המינים הוא חג השבועות. שבועות הנו החג המזוהה ביותר עם מצוות הביכורים, שכידוע קשורה עד מאוד לשבעת המינים, וזאת משום שחג השבועות הנו היום העיקרי בו היו מביאים את הביכורים לבית המקדש. הבאת הביכורים הייתה מתאפשרת מחג השבועות ועד חג הסוכות, שגם עליו נרחיב מעט בהמשך. אם כן, בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שבמסגרת מצוות הביכורים היו מביאים ישראל את הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים שגדלו בארץ ישראל לבית המקדש, והעניקו אותם במתנה לכהנים.
אם כן, אנו רואים שחג השבועות קשור באופן חזק וישיר לשבעת המינים, ולכן נרחיב כעת מעט אודותיו. חג השבועות נחגג מדי שנה בו’ בסיון, והוא חג בו עם ישראל מציין את מתן התורה, במעמד כל ישראל, בהר סיני. עם ישראל יצא ממצרים כידוע בט”ו בניסן, ביום בו מציינים את חג הפסח, והחל ללכת במדבר, בין היתר כדי לקבל את התורה ולהגיע לארץ ישראל. חג השבועות הוא החג היחיד בתורה שהתאריך שלו איננו מצוין.
חג השבועות נחגג בארץ ישראל במשך יום אחד, ו’ בסיון, ובחוץ לארץ הוא נחגג במשך יומיים כמקובל. בתפילת שחרית של חג השבועות קוראים את עשרת הדברות, זכר למעמד מתן תורה, שהתקיים כאמור בחג זה. בחג השבועות נוהגים ישראל להישאר ערים כל הלילה, וללמוד תורה במשך כל הלילה, כדי לתקן את זה שעם ישראל ישן לפני מתן תורה, ולא התכונן והתייחס אליו כראוי.
לאחר שדיברנו על חג השבועות ועל הקשר החזק המתקיים בינו לבין שבעת המינים, נדבר כעת על חג הסוכות אשר הזכרנו לעיל. חג הסוכות הוא חג המתחיל בט”ו בתשרי, ונמשך עד כ”א בתשרי. בחג הסוכות יש לעשות בסוכה את רוב הפעולות שאדם עושה בדרך כלל בביתו, כגון אכילה, שתייה ולינה. יומו הראשון של חג הסוכות נקרא במסורת ישראל ‘יום טוב’, שבו חלים כידוע איסורים רבים, וכמו כן כמה דברים חשובים שיש לעשותם דווקא ביום טוב. לאחר היום הראשון, ישנם שישה ימים הנקראים חול המועד, ולהם יש דינים ומנהגים שונים. בתום היום השישי של חול המועד סוכות מתחיל חג מיוחד העומד בפני עצמו, המכונה בפי כל: ‘שמחת תורה’.
בתורה שבכתב הקב”ה כתב שני טעמים לחג הסוכות: א. לחגוג את האסיף, איסוף התבואה מהשדות, כדי להודות לה’ על כך שברחמיו הגדולים הוא מאפשר לנו לחיות ולהתפרנס. את העניין הזה אנו לומדים מהפסוק: “באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה’ שבעת ימים”. ב. להודות לה’ על שהושיב את בני ישראל בסוכות כאשר הם יצאו ממצרים. את העניין הזה אנו למדים מהפסוק: “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלוהיכם”.
לסיכום עניינו של חג הסוכות והקשר החזק שלו לשבעת המינים, נראה שיש בעניין זה כמה קשרים מעניינים – התמר, שהוא כידוע אחד משבעת המינים, מופיע באופן בולט במצוותיו הייחודיות של חג הסוכות. בספר ויקרא, פרק כ”ג, פסוק מ’, אנו מוצאים את הציווי העיקרי לגבי חג הסוכות: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, ושמחתם לפני ה’ אלוהיכם שבעת ימים”. אם כן, כפי שניתן לראות, אחד מארבעת המינים מכונה ‘כפות תמרים’, מה שאנחנו מכירים כלולבים. מעבר לכך, אנשים רבים משתמשים בענפי עץ התמר לסיכוך הסוכה שלהם, וכמו כן אנשים רבים תולים את שבעת המינים כקישוט בסוכתם.
החג האחרון שנדבר עליו בהקשר של מאמרנו זה, העוסק בשבעת המינים, הוא חג הפסח. הקשר המתקיים בין שבעת המינים לחג הפסח הוא חזק ומגוון, ומתבטא בין היתר על ידי כך שאת המצות מכינים מחיטה – שהיא כידוע משבעי המינים, וגם את ארבעת כוסות היין ששותים בליל הסדר מכינים מענבים – שגם הם כידוע משבעת המינים. ולכן נרחיב מעט אודות חג הפסח במאמר זה.
אם כן, חג הפסח הוא החג הראשון בשנה העברית, לפי לוח השנה כפי שהוא מתואר בתורה. עיקרו של חג הפסח הוא ההודיה לה’ על כך שגאל אותנו ממצרים, וזכירת האירועים שהתרחשו סביב עניין זה. תאריכיו של חג הפסח הם ט”ו בניסן עד כ”א בניסן. היום הראשון (ליל הסדר) והאחרון (שביעי של פסח) הם חגים, שבהם חלים כמעט כל איסורי שבת, ובין שני החגים הללו – יש את חול המועד.
ישנו עניין נוסף וחשוב בחג הפסח, והוא נושא החירות. אחד הדברים החשובים שעלינו ללמוד מחג הפסח הוא שאנחנו בני חורין. ושעלינו לחשוב ולהתנהג ככאלה, בכל השנה כולה. עד יציאת מצרים, שהתרחשה כאמור בט”ו ניסן – היום בו מתחיל חג הפסח, היינו עבדים לפרעה. לא הייתה לנו עצמאות, ולא הייתה לנו יכולת קבלת החלטות בכל הקשור לזמננו וכוחנו. עם זאת, בחג הפסח הראשון, שאת זכרו אנו מציינים מדי שנה, ה’ גאל אותנו ממצרים. והפך אותנו לעבדיו. ונהיינו לעם. עם ה’. עם שאמור להביא לעולם תורה ואור, ולהנחיל לעולם כולו את ערכי החירות, הצדק, והמוסר. וזו החירות האמיתית שלנו.
כעת, לקראת סיום מאמרנו על שבעת המינים, נדבר מעט על הברכות שמברכים לפני ואחרי שאוכלים משבעת המינים. כידוע, הקב”ה מצווה אותנו בתורתו הקדושה לברך על האוכל שאנו אוכלים, ולהודות לה’ עליו, ולכן מאוד חשוב לדבר על נושא זה של הברכות. בפתיחת דברנו נאמר שחז”ל מלמדים אותנו שיש סדר בברכות. כלומר, אם לאדם ישנה אפשרות לאכול מכמה מיני מאכלים שונים, עליו להקדים מאכלים מסוימים על פני מאכלים אחרים. עניין זה נכון גם לגבי כלל המאכלים, וגם לגבי סדר אכילת פירות שבעת המינים, כפי שנבאר כעת.
לגבי כלל המאכלים, חז”ל מלמדים אותנו את סדר הברכות, כפי שהוא מופיע בראשית התיבות: ‘מג”ע א”ש’ – מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ברכת ‘המוציא לחם מן הארץ’ קודמת לכל השאר, ולאחריה מברכים את ברכת בורא מיני מזונות, לאחר מכן על הגפן, אחר כך על פירות העץ, אחר כך על ירקות האדמה, ובסוף על מה שמברכים עליו ‘שהכל נהיה בדברו’, כלומר על כל יתר הדברים שלא הזכרנו, כלומר כל מה שלא צומח, ומה שצורתו השתנה לגמרי מהופעתו המקורית.
את ברכת ‘המוציא’ וברכת ‘בורא מיני מזונות’ מברכים על מאכלים שנעשים מהחיטה ומבני משפחתה הכוסמת והשיפון, וכמו כן על השעורה ובת משפחתה שיבולת השועל. אם מברכים על הלחם ואוכלים דברים נוספים כחלק מהסעודה אין לברך עליהם, כי הם חלק מהסעודה. אך אם מגישים קינוח או דברים נוספים שאינם מעיקר הסעודה – מברכים עליהם בנפרד. בעניין זה כדאי לדעת שברכת המוציא בכל מקרה לא פוטרת את שתיית היין.
לאחר שהזכרנו את ההלכות הנ”ל, כעת נדבר על הסדר באכילת פירות שבעת המינים. בעניין זה חז”ל הקדושים קבענו לנו כלל, על פי הפסוק אותו הזכרנו לעיל: “ארץ חיטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורימון, ארץ זית שמן ודבש”. כפי שניתן לראות, המילה ‘ארץ’ מופיעה פעמיים בפסוק הנ”ל. בעניין זה חז”ל למדו אותנו שמברכים על שבעת המינים על פי סדר קרבתם למילים ‘ארץ’ – הראשונה והשנייה.
אם כן, כשרוצים לאכול פירות משבעת המינים מברכים לפי הסדר הבא – זית, תמר, גפן, תאנה, רימון. עוד בעניין זה נוסיף ונאמר שהלכות ברכות הן מורכבות יותר ממה שכתבנו כאן בקצרה, ולמשל לעתים במקרים מסוימים יש להקדים ברכה על מאכל מסוים מכיוון שכרגע מתחשק לנו לאכול דווקא אותו ולא מאכל אחר. כדי להיות בקיאים בעניין זה יש ללמוד את הלכות ברכות בעיון, ולא להסתפק במאמרנו זה.
לגבי ברכה אחרונה על המאכלים השונים, כלומר ברכה הנאמרת לאחר האכילה, נאמר שעל מה שברכנו ‘המוציא’ נברך ברכת המזון, על מיני מזונות נברך ‘על המחייה’, על פירות נברך ‘בורא נפשות’, ואילו על פירות משבעת המינים נברך ‘על המחייה’. בברכת על המחייה על הפירות יש להבדיל בין פירות שגדלו בארץ ישראל לבין פירות שגדלו בחוץ לארץ, משום מעלתם העצומה של הפירות שגדלו בארץ ישראל. עוד בעניין זה יש לדעת שאת הברכות האחרונות יש לברך רק כאשר אנו אוכלים מכמות מסוימת ומעלה, וכדי להעמיק בעניין זה יש ללמוד את הלכות ברכות בעיון, ואכן כך מומלץ לעשות.
את מאמרנו זה נחתום בהודיה לקב”ה על כך שזיכה אותנו בשבעת המינים הנפלאים שלנו, בקדושתם ובטעמם הנפלא, ונישא תפילה לריבון העולמים שיזכה אותנו להפיק תועלת מרובה, קדושה וחיובית משבעת המינים, ומכל שאר הדברים שהוא נתן, נותן ויתן לנו. אמן.