רבי שניאור זלמן מלאדי, הידוע יותר בכינוייו ‘האדמו”ר הזקן’ ו ‘בעל התניא’, היה רב חשוב ומפורסם שחי ופעל במזרח אירופה מאמצע המאה ה-18 עד תחילת ה-19. בעל התניא היה תלמידו של המגיד ממזריטש, שהיה תלמידו של הבעל שם טוב. תלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב הקימו מספר חסידויות, ובעל התניא ייסד את חסידות חב”ד, ואף היה האדמו”ר הראשון שלה. בעל התניא חיבר ספר הלכתי חשוב בשם ‘שולחן ערוך הרב’, וכן את ספר התניא, העוסק בעיקר בענייני עבודת ה’, נפש האדם, ועולמות עליונים.
רבי שניאור זלמן מלאדי, הידוע יותר בכינוייו ‘האדמו”ר הזקן’ ו ‘בעל התניא’, היה רב חשוב ומפורסם שחי ופעל במזרח אירופה מאמצע המאה ה-18 עד תחילת ה-19. בעל התניא היה תלמידו של המגיד ממזריטש, שהיה תלמידו של הבעל שם טוב. תלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב הקימו מספר חסידויות, ובעל התניא ייסד את חסידות חב”ד, ואף היה האדמו”ר הראשון שלה. בעל התניא חיבר ספר הלכתי חשוב בשם ‘שולחן ערוך הרב’, וכן את ספר התניא, העוסק בעיקר בענייני עבודת ה’, נפש האדם, ועולמות עליונים.
ספר ‘התניא’ התפרסם והתפשט בחלקים גדולים של לומדי התורה בישראל, וברבות השנים זיכה את מחברו בכינוי ‘בעל התניא’, וזהו שמו המוכר ביותר כיום של ר’ שניאור זלמן מלאדי.
בעל התניא נולד בי”ח אלול, בשנת ה’תק”ה (1745 למניינם), בעיר ליוזנה אשר הייתה ממוקמת במחוז ויטבסק שבבלרוס, מחוז שבימים ההם היה נתון תחת השלטון הפולני, ונפטר בשנת ה’תקע”ג (1812 למניינם). לאביו של בעל התניא קראו ברוך, שהיה תלמידו של הבעל שם טוב, ולאמו רבקה. לפי מסורת חב”ד בעל התניא הייתה צאצאו של המהר”ל מפראג, שהיה פוסק הלכה ומקובל חשוב שחי ופעל באירופה במאה ה-16. בנוסף לזאת, הטענה הרווחת היא ששורשי משפחתו של בעל התניא מגיעים עד דוד המלך.
בספרים המתעדים את חייו של בעל התניא, חוזר ושונה הסיפור לגבי הבעל שם טוב ולידתו של בעל התניא. לפי תיעוד זה, בשעה שבעל התניא נולד הבעל שם טוב קיים סעודה רבת משתתפים ובה אמר לחסידיו שברגעים אלה ירדה לעולם נשמה גדולה וגבוהה מאוד, שתהיה בקיאה באופן בלתי רגיל בתורת הנגלה והנסתר. בנוסף לכל זאת, לפי המסורת ביקש הבעל שם טוב מהוריו של בעל התניא, שלא יפרסמו את דבר הולדתו.
בסיפור הזה, ואת זאת כדאי לדעת, לא נגמר הקשר בין הבעל שם טוב לבעל התניא, אלא רק התחיל. לפי המסורת, כשהיה בן שלוש, הגיל בו נוהגים בעדות ישראל השונות לערוך לילדים את מנהג ה ‘חלאקה’, שבמהלכו גוזרים לראשונה את שערות ראשו של הילד, הביא אביו של בעל התניא את בנו לבעל שם טוב, והוא חיבק ובירך אותו. בנוסף לכל זאת, לפי המסורת כשהיה בן 5 הביא אביו של בעל התניא את ילדו שוב לבעל שם טוב, שברך אותו גם בהזדמנות הזו. לפי הידוע לנו, אלה היו הפעמים היחידות בהן נפגשו הבעל שם טוב ובעל התניא. בגלל שני הביקורים האלה, ובזכות החום הרב שהעניק הבעל שם טוב לבעל התניא, אנשים שחיו בתקופתם מעידים שבעל התניא היה נוהג לקרוא לבעל שם טוב ‘סבא’.
עוד בנוגע לילדותו של בעל התניא, מקורות שונים בספרי ההיסטוריה של החסידות מעידים על כך שכבר בגיל 9 החל ללמוד הוא הנדסה ואסטרונומיה, ובגיל 10 הכין לוח שנה עברי, שלם ומדויק. 5 שנים מאוחר יותר, כשהיה בעל התניא בן 15, התחתן בשעה טובה ומוצלחת עם סטרנא, בתו של הרב יהודה לייב סגל מויטבסק.
מובא בספרי החסידות, המתעדים את קורות חייהם של גדולי וראשוני החסידות, שאחת הסיבות שבגללן רצה הבעל שם טוב שלא להיפגש הרבה פעמים עם בעל התניא, הייתה שהוא טען שבגלל כמה סיבות רוחניות בעל התניא צריך ללמוד את עיקר תורתו מהמגיד ממזריטש. המגיד ממזריטש, ששמו היה דב בער, היה רב חשוב ומפורסם שחי בדורם של הבעל שם טוב ובעל התניא, ולמעשה היה תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, ורבו המובהק של בעל התניא.
ואכן, ארבע שנים לאחר חתונתו, נסע בעל התניא בפעם הראשונה לבית מדרשו של המגיד ממזריטש. בתחילת היכרותם, באחד משיחותיהם האישיות, אמר המגיד ממזריטש לבעל התניא שיש לו ‘נשמה חדשה’. מושג זה, ‘נשמה חדשה’, בא ללמד על נשמה שלא הגיעה לעולם בסיבוב כלשהו של גלגול נשמות, אלא היא נשמה שזו הפעם הראשונה שהיא הגיעה לעולם. נשמות כאלה, כך לפי רובד הסוד בתורת ישראל, באות לעולם כדי לבצע משימה גדולה וכללית, שתשפיע על המונים מעם ישראל.
לאחר שהמגיד ממזריטש נפטר, החל ללמוד בעל התניא אבל הרב אברהם המלאך, ולאחר שגם הוא נפטר, התקרב בעל התניא לרבי מנחם מנדל מויטבסק, שבצוואת הבעל שם טוב מונה למנהיג ציבור החסידים. לאחר כמה שנים, בשנת תקל”ד (1774 למניינם) נולד בנו בכורו של בעל התניא, וזכה לשם דב בער, על שמו של רבו של בעל התניא, המגיד ממזריטש. בעל התניא, כפי שאמרנו לעיל, ייסד את חסידות חב”ד וכיהן כאדמו”ר הראשון שלה, ובנו בכורו, דב בער, הפך לימים, לאחר מות אביו לאדמו”ר השני של חסידות חב”ד, וזכה לכינוי ‘האדמו”ר האמצעי’.
אחד הדברים שבהם השקיע ביותר בעל התניא היה הפצת החסידות, תורתה ומשנתה. בין יתר המאמצים שעשה בעניין זה, הייתה נסיעתו המשותפת עם ר’ מנחם מנדל מויטבסק לגאון מוילנא, שהיה גדול הדור בדורם. הגאון מוילנא התנגד לתנועת החסידות, ואף היה ראש המתנגדים לה, ור’ מנחם מנדל מויטבסק ובעל התניא ניסו לשכנע את דעתו, להסיר את התנגדותו, ולתמוך בתנועת החסידות, רבניה ומפיציה.
לאחר תקופה קצרה, בעקבות התפשטותה של החסידות למקומות רבים, החליטו כמה מהמתנגדים לחסידות, אשר כונו בשפת העם ‘מתנגדים’, לעשות מעשה שיעצור או לכל הפחות יעכב את הפצת החסידות. אותם מתנגדים, שהיו כמובן מעם ישראל, הלשינו לשלטונות הרוסיים על בעל התניא, וספרו להם שהוא מארגן תרומות כספים שבעזרתם אנשים מסייעים לאימפריה העות’מנית, שבימים ההם שלטה בארץ ישראל, והייתה יריבתה הגדולה של האימפריה הרוסית. בעל התניא, לא סייע כמובן לאימפריה העות’מנית, אלא עשה מעשה חשוב וגדול, ואסף כסף שנשלח ליהודים בארץ ישראל, שהחזיקו בכוח ובמאמץ רב את היישוב היהודי בארץ ישראל.
בעקבות הלשנה זו, עצרו השלטונות הרוסיים את בעל התניא, ושמו אותו במעצר, בתנאים קשים, בכלא שהיה ממוקם בסנקט פטרבורג. בעל התניא שהה במעצר זה במשך כחודשיים, והשתחרר בי”ח אלול תקנ”ט (1798 למניינם). בתאריך זה, י”ח אלול, מציינים עד היום חסידי חב”ד, ואנשים מזרמים נוספים בתורת ישראל, את ‘חג הגאולה’.
חג זה, הנקרא גם בשם ‘ראש השנה לחסידות’, מסמל עבור החוגגים את ההסכמה מהקב”ה שקבלו גדולי החסידות, וביניהם בעל התניא, להפיץ את תורת החסידות. בעל התניא נעצר בעקבות כך שהפיץ חסידות, ולאחר ששוחרר, והורשה להמשיך בפעילותו, הבינו מכך שאנשים רבים שזה סימן משמיים, ושעד כה היו מניעות על הפצת החסידות, אבל מעכשיו והלאה זה מותר ואף רצוי.
כעת, בשלב זה של המאמר, נדבר כעת מעט על הגותו ומשנתו של בעל התניא. כשמדברים על בעל התניא, הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לדבר עליו הוא כמובן ספר התניא. ספר התניא הוא ספר שבעל התניא כתב במשך המון זמן, יש האומרים עשרים שנה. הוא הקפיד מאוד על הדיוק של תוכן הספר, ועל כל אות ואות.
ספר התניא, שיש רבים האומרים שהוא ספר החסידות הכי מקיף ושיטתי שנכתב אי פעם, עוסק בכמה וכמה נושאים, אך הנושאים העיקריים שהוא עוסק בהם הם צלילה לנבכי הנפש היהודית, עיסוק בשאלה ממה היא מורכבת ומה הכוחות הפועלים בה, ענייני עבודת ה’ ועשיית המצוות, וזהותו של ה ‘בינוני’, שהוא למעשה תיאור מצב רוחני של יהודי הנמצא בין דרגת הצדיק לדרגת הרשע. ספר התניא, למעשה, עוסק בעיקר ב ‘בינוניים’, ולכן נקרא ‘ספרם של בינוניים’.
לצד ספר התניא, זאת גם חשוב לדעת, התחיל בעל התניא גם לכתוב את ‘ספרם של צדיקים’, העוסק בדרגתם של צדיקים ובעבודת ה’ הנכונה והראויה להם, אך ספר זה נשרף באופן מצער ופתאומי. לאחר שנשרף הספר, היו מי שאמרו שזה סימן משמיים, המעיד על כך שלא הגיעה העת לחשוף ברבים את הדברים שבעל התניא כתב בו, ואת הדברים שעוד תכנן לכתוב בו ולא הספיק.
לצד ספר התניא, כתב בעל התניא עוד מספר ספרים, ובהם ‘שולחן ערוך הרב’, שכמו ‘ספרם של צדיקים’, גם הוא עלה באש. עם זאת, בערך כרבע ממנו ניצל, ומה שנותר ממנו נלמד עד ימינו אנו במקומות רבים. ‘שולחן ערוך הרב’ הוא חיבור מיוחד במינו, מכיוון שהוא ספר הלכתי מובהק שנכתב על ידי רב חסידי – דבר שלא היה מקובל בדורו כלל וכלל. ספרים נוספים הם ‘ליקוטי תורה’ ו ‘תורה אור’, שהם מאמרי חסידות עמוקים המחולקים לפי סדר החגים ופרשות התורה, ‘סידור הרב’ שהוא סידור שערך בעל התניא עם המנהגים והנוסחים וההנהגות המיוחדות שהוא ראה לנכון ללכת לפיהם.
בנוסף לכל זאת, ספרים נוספים שבעל התניא הוציא תחת ידו הם ‘מאמרי אדמו”ר הזקן’, המכיל מאמרים רבים, הנפרשים על פני 26 כרכים, העוסקים בתנ”ך, בזוהר הקדוש, בקטעי התפילה, בחגי ישראל, ועוד. ספר נוסף הוא ‘אגרות קודש’, שהוא אסופת מכתבים שכתב בעל התניא במהלך השנים לאנשים שרבים שפנו אליו ובקשו עצה, ברכה, או שתפו אותו במצוקה כלשהי שהם חוו. הספר האחרון שכתב בעל התניא שעליו נכתוב במאמר זה הוא ‘שו”ת אדמו”ר הזקן’ שהוא למעשה קיבוץ שאלות הלכתיות שהוא נשאל במהלך חייו, והתשובות שהוא נתן עליהן.
כעת נדבר מעט על הניגונים שבעל התניא הלחין. בחסידות, באופן כללי, ניגונים הם דבר מאוד חשוב ובסיסי. רבנים רבים שהיו חלק מתנועת החסידות דברו על כוחם האדיר של הניגונים, הלחינו ניגונים, למדו את חסידיהם לשיר את אותם ניגונים, ושרו אותם יחד עם חסידיהם בשבתות, מועדי ישראל, ובכלל בהמון הזדמנויות.
בתוך כל זאת, גם בעל התניא ראה חשיבות מכרעת בהלחנת ושירת ניגונים, ולכן הלחין עשרה ניגונים. אולי בעל התניא הלחין יותר מעשרה ניגונים, אך זה מה שידוע לנו. הניגון הקדוש ביותר, כך לפי המסורת, שהלחין בעל התניא, נקרא ‘ארבע בבות’. או בתרגום – ארבעה שערים. משמעותה של המילה ‘בבא’ היא שער בארמית.
ניגון זה, ארבע בבות, מתייחס ומתקשר, בארבעת חלקיו, לאבי”ע, שהם ארבעת העולמות העליונים, שאותם נוהגים למנות מהעולם העליון עד התחתון – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (שהוא העולם שאנו חיים בו). על ארבעת העולמות אנו יודעים בזכות תורת הקבלה, שמדברת ומספרת עליהם במקומות מגוונים.
מלבד ‘ארבע בבות’, יתר הניגונים שהלחין בעל התניא הם ‘כאיל תערוג’, ‘אלי אתה ואודך’, ‘צאינה וראינה’, ‘קול דודי דופק’, ‘אבינו מלכנו’, ‘לכה דודי’, ‘ניגון דבקות חב”ד לתפילות שבת’, ‘ניגון דביקות חב”ד לתפילות ראש השנה’, ו ‘בני היכלא’. ניגונים אלה מושרים על ידי אנשים מזרמים שונים ומגוונים בעם ישראל, בהזדמנויות שונות, ובאירועים רבים. אנשים רבים ששרים את הניגונים הללו מספרים על התעוררות לב גדולה וחזקה שקרתה להם בעת השירה, ועל התרוממות רוח אדירה שפקדה אותם בעקבות שירת הניגונים.
במוצאי שבת, כ”ד טבת, שנת תקע”ג, נפטר בעל התניא, בעודו בכפר פיינא, הממוקם באוקראינה. מכיוון שבפיינא לא היה בית קברות, נשאו את גופתו חסידיו ומקרוביו לכפר הדיאץ’ הסמוך לפיינא, ושם קברו אותו. לאחר כמה שנים, נבנה מעל קברו מבנה, מעין חדר גדול, שיכיל את האנשים הרבים לפקוד את קברו, ולהתפלל בו לקב”ה על צרכיהם השונים. ברבות השנים ציון קברו של בעל התניא שופץ שוב ושוב, מכיוון שכמות המבקרים הלכה וגדלה, הלכה והתגברה. אנשים רבים שפקדו את ציון קברו של בעל התניא, והתפללו שם לקב”ה ובקשו על צרכיהם השונים, ובקשו מבעל התניא שיצטרף לתפילותיהם ויתפלל לה’ עבורם, נושעו, נפקדו, וקבלו את מבוקשם בזמן ובמקום הנכון, לשמחת לבם הגדולה והמיוחלת.
