יהרג ואל יעבור

מאת אבנר שאקי

תקציר:

‘יהרג ואל יעבור’ הוא איסור המופיע בתורה, הנוגע בעיקר לשלוש מצוות לא תעשה – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ככלל, תורת ישראל מדריכה את האדם שלא למסור את נפשו, כלומר להיהרג, אם ניצבת לפניו בחירה נוראה – לעבור על אחת מעבירות התורה או לאבד את חייו.

עם זאת, ישנן שלוש עבירות (ועוד כמה שמצטרפות אליהן במקרים מסוימים) שלגביהן מצווה תורת ישראל את האדם למסור את נפשו, ולא לחטוא בהן בשום פנים ואופן. כלומר, במילים אחרות, אומרת לנו התורה הקדושה שאם אדם מסוים מאיים להרוג איש או אישה מישראל, ומציב כתנאי לכך שלא יוציא לפועל את תוכניתו הזדונית – בתנאי שאיש או אישה מישראל יעברו על אחת או יותר מהעבירות אותן הזכרנו לעיל, עליהם לסרב לעבור על העבירה, גם במחיר האיום של איבוד החיים.

הרחבה:

‘יהרג ואל יעבור’ (או ‘יהרג ובל יעבור’ לפי נוסח שונה) הוא איסור המופיע בתורת ישראל הנוגע בעיקר לשלוש מצוות לא תעשה – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ככלל, תורת ישראל מדריכה את האדם שלא למסור את נפשו, כלומר להיהרג, אם ניצבת לפניו בחירה איומה – לעבור על אחת מעבירות התורה או לאבד את חייו.

עם זאת, ישנן שלוש עבירות שלגביהן מצווה תורת ישראל את האדם למסור את נפשו, ולא לחטוא בהן בשום פנים ואופן. כלומר, במילים אחרות, אומרת לנו התורה הקדושה שאם אדם מסוים מאיים להרוג איש או אישה מישראל, ומציב כתנאי לכך שלא יוציא את תוכניתו הזדונית מן הכוח אל הפועל – באם איש או אישה מישראל יעברו על אחת או יותר מהעבירות הללו אותן הזכרנו לעיל, עליהם לסרב לעבור על העבירה, גם במחיר הנורא של איבוד החיים.

מצוות אלה, אשר הזכרנו לעיל ונרחיב על כל אחת מהן בהמשך, הן חמורות ביותר, וחז”ל אף מלמדים אותנו שבגלל שעם ישראל חטא בהן – נחרב בית המקדש הראשון, שהיה משוש חיינו, בית תפארתנו, שבו השרה הקב”ה את שכינתו באופן אדיר, משמעותי ביותר, ומעורר געגוע.

רבים אינם יודעים זאת, אך איסורים אלה שהזכרנו לעיל – הנם חמורים במיוחד, ועליהם מצווה אותנו התורה הקדושה ב: ‘יהרג ואל יעבור’, ומחייבת אותנו התורה למסור את הנפש. עוד לגבי חשיבותן, טוב וכדאי לדעת שלושת העבירות הללו מוזכרות בעשרת הדברות, שהן כידוע חלק עיקרי במיוחד בתורה, ומשום חשיבותן וחומרתן, נרחיב כעת מעט לגבי כל אחת ואחת מהן.

גילוי עריות זהו איסור הנוגע לקיום יחסי אישות. רשימת האנשים והנשים שלגביהם חל איסור זה מופיעה בתורה שבכתב, ואף יש בה עיסוק והרחבה בכמה וכמה מקומות בתורה שבעל פה. איסורי גילוי העריות למעשה מונה את יחסי האישות האסורים, ומציינים, בין היתר, את האיסור לקיום יחסי אישות בין קרובי משפחה ובהם – אב ובתו, אח ואחותו, וכו’.

בנוסף, מציינת בעניין זה התורה את האיסור לקיים יחסי אישות בין אישה נשואה לבין כל אדם שאינו בעלה, האיסור החל על אדם לקיים יחסי אישות עם אמו החורגת, נכדתו, חמותו, דודתו, גיסתו, ועוד. בנוסף לכל זאת, באיסור זה נכללים גם האיסורים לגבי משכב זכר, כלומר קיום יחסי אישות בין שני גברים, וכן משכב בהמה.

עוד לגבי כך, כדאי וחשוב לדעת שבאיסור זה נכלל גם האיסור שחל על אדם לקיים יחסי אישות עם נידה, כלומר – אישה שלא טבלה במקווה אחרי מספר הימים המינימלי שבהם הייתה נקייה. לגבי נידה אפשר להאריך עוד הרבה, אך אין זה המקום.

ככלל, וכמעין סיכום הדברים, נציין שהרמב”ם סובר שתחת איסור ‘גילוי עריות’ ישנן 24 מצוות לא תעשה שונות. בשלבים מאוחרים יותר, חז”ל הרחיבו את איסור זה, וכללו בו איסור לקיים יחסי אישות עם נינה, כלת הבן, ועוד.

עוד בעניין זה, כדאי וחשוב גם לדעת שלדעת כמה פוסקים חשובים, גם דברים שיכולים להביא לידי קיום יחסי אישות אסורים – גם הם נכללים בגדר איסור גילוי עריות, ולכן גם עליהם חל ‘יהרג ובל יעבור’. בעניין זה ניתן לציין למשל מגע גופני שאינו קיום יחסי אישות מלאים, אך בכוחו להביא לידי כך, ולעורר את חשק האדם לקיום יחסי אישות מלאים.

לגבי איסור גילוי עריות בקיום יחסי אישות עם גויים, צריך לחלק את הדברים. ככל שמדובר בקיום יחסי אישות של אדם מעם ישראל עם גויה, לדעת פוסקים חושבים עניין זה נכלל תחת גדר גילוי עריות. עניין זה חמור במיוחד, מכיוון שהילד שיכול להיוולד כתוצאה מקיום יחסי האישות – יהיה גוי, ולא יהודי.

עם זאת, לגבי קיום יחסי אישות של גוי עם אישה מעם ישראל, הדבר אינו נחשב תחת איסור גילוי עריות, ולכן לא נאמר עליו – יהרג ואל יעבור. במקרה זה, אגב, אם ייוולד ילד, הוא יהיה יהודי, כידוע.

כעת, לאחר שדיברנו על ענייני גילוי העריות, נרחיב כעת לגבי האיסור הנוגע לשפיכות דמים. איסור שפיכות דמים, למעשה, הוא האיסור לרצוח. ליטול חיים. מאחורי איסור זה עומדים כמה וכמה עניינים מהותיים, וזה אחד מהם: לכל אדם באשר הוא אדם יש זכויות רבות (לצד חובות כמובן). אפשר ואף צריך לדון על הזכויות השונות המוקנות לכל אדם, ואף לפעול למען כך שאנשים יוכלו ליהנות מהזכויות שמגיעות להם.

עם זאת, כאשר אדם איננו חי, מכיוון שנרצח, אין כבר על מה לדבר. ניטל הטעם להכל. הזכות לחיים היא זכות בסיסית ביותר, מכיוון שאם אין אותה – אין לאדם דבר (בעולם הזה כמובן).

על פי רוב, אדם יכול להסתדר בצורה כזו או אחרת ללא חלק מהזכויות שמגיעות לו על פי החוק הקבוע במקום מגוריו ועל פי חוקי היושר והמוסר האנושיים. עם זאת, ללא הזכות הזו, הזכות לחיים ולשמירה על החיים, אין אדם יכול להסתדר, מכיוון שהוא כבר אינו בין החיים. לכן, מסיבה זו בין היתר, הפגיעה בזכות זו היא כה מהותית, ועונשה כה חמור.

עוד בנוגע לאיסור זה, המיוסד בעשרת הדברות, בדיבר: “לא תרצח”, יש לציין את הכלל ההלכתי: “מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי”. כלל זה, הנכתב בארמית, אומר למעשה – שדם של אדם אחר אינו סמוק, כלומר – שווה יותר, משל חברו.

כתוצאה מכלל זה, בין היתר, אנו למדים דברים רבים. למשל, במקרה בו אדם מצווה להפיל את עצמו על גופו של תינוק, ועל ידי כך, מטבע הדברים – להורגו, ואם יסרב לעשות זאת – יהרגו את המסרב, אין הוא רשאי להפיל את עצמו על התינוק, להורגו, וכך אולי להינצל. מכיוון שכמו שאמרנו לעיל – מי אמר שחייו שווים יותר?

עם זאת, לכלל זה יש גם היבטים נוספים. אם אדם מצווה להרוג תינוק, ואם לא – ירצח בעצמו, אין הוא צריך למסור את נפשו למען התינוק, אלא להימנע מעשייה, ולשבת בחיבוק ידיים. בבחינת ‘שב ואל תעשה עדיף’. וזאת, שוב, מאותה סיבה חייו של התינוק אינם שווים יותר מחייו של האדם המאוים.

כללו של דבר – האיסור הזה מדבר על רצח בכוונה תחילה, גם במקרה שבו מדובר באונס. אך אם גוף האדם הוא ככלי ביד אחרים, למשל במקרה של הטלת אדם על אדם אחר, אין עניין זה נכלל בגדר איסור ‘יהרג ובל יעבור’.

כעת, לאחר שהרחבנו לגבי ענייני שפיכות דמים, נדבר על האיסור השלישי – עבודה זרה. העבירה השלישית שעליה התורה ציוותה ‘יהרג ובל יעבור’, עבודה זרה, עוסקת באיסור לעבוד, להתפלל, להשתחוות, וכיוצא בזה, לשום אל, דמות, או כל ישות אחרת, מלבד הקב”ה.

עניין זה, העוסק בעבודה רוחנית המופנית רק כלפי ה’, אלוהי ישראל, ולא לאלוהים אחרים, הוא עניין מאוד שורשי ובסיסי בתורת ישראל. ולכן, כמו שאמרנו, הוא גם מוזכר בהבלטה והרחבה בעשרת הדברות.

דבר מעניין שחשוב לדעת לגבי איסור עבודה זרה, הוא שאכן ידוע לנו על המון מקרים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, בהם יהודים, גם כאלה ששמרו מצוות באופן עקבי וגם כאלו שלא, מסרו את נפשם, ובחרו לאבד את חייהם, לא פעם לאחר עינויים וייסורים קשים, מכיוון שסירבו להמיר את דתם או לעבוד עבודה זרה. עניין זה מרשים ביותר, ומבליט באופן מעורר השתאות את הקשר של כל יהודי לקב”ה, ואת האופן האדיר בו נחקק איסור עבודה זרה על אנשים רבים מעם ישראל.

לגבי הלימוד ההלכתי שעשו חכמינו זכרונם לברכה, אשר שבעזרתו הסיקו הם שאיסור עבודה זרה נכלל בגדר המצוות שעליהן יש לקיים: “יהרג ואל יעבור’, ניתן וכדאי לדעת שמקורו הוא בפסוק מפורסם ביותר, המופיע בפרשייה הראשונה של קריאת שמע (קריאת שמע ישראל), פרשיית “ואהבת”.

פרשייה זו, הפרשייה הראשונה של קריאת שמע, נפתחת בפסוק: “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. ועל חלק מפסוק זה, “בכל נפשך”, פרשו חז”ל – אפילו ייטלו את נפשך. או במילים אחרות – את ה’ צריך לאהוב ולעבוד, תמיד, בעוצמות גדולות, ובכל מצב, גם כאשר מאיימים ליטול את נפשך, ומתכוונים לעשות זאת בפועל.

בעניין זה, אגב, כדאי וחשוב לדעת, שבגמרא מובאת דעת יחיד, אותה משמיע רבי ישמעאל, הסובר כי לימוד זה, “בכל נפשך – אפילו ייטלו את נפשך”, מתייחס רק למקרים בהם דורשים מהאדם לעבוד עבודה זרה בפרהסיא, כלומר לעיני ציבור אנשים, אך אם מצווים על אדם לעבוד עבודה זרה ביחידות, לא חל על מקרה זה דין “יהרג ולא יעבור”.

כעת, לאחר שדיברנו על פרטי שלושת העבירות שעליהן אסור לעבור גם במחיר איבוד החיים, נדבר על עניינים נוספים הקשורים אליהם. הנושא הראשון שנעסוק בו הוא ‘שעת השמד’. בראשית דברינו כתבנו שאיסור ‘יהרג ואל יעבור’ מתייחס לשלוש עבירות חמורות שאותן מנינו לעיל – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. עם זאת, בשעת השמד, הכלל הזה משתנה, וחל גם על מצוות נוספות.

‘שעת השמד’ הוא ביטוי הבא לתאר תקופת זמן מסוימת, ארוכה או קצרה, שבה מנסים גויים מסוימים להעביר את עם ישראל על דתם, כלומר לגרום להם להפסיק לעבוד את ה’ אלוהיהם, להישמע למצוות התורה, ופעמים רבות – לקבל על עצמם דת אחרת.

במקרה כזה ובתקופה כזו, של שעת השמד, בו אדם מישראל מצווה חלילה על ידי גוי לעבור עבירה מסוימת, הוא מחויב למסור את נפשו, כלומר להיהרג, ולא לעבור אותה. או בלשון הגמרא על איסור ‘יהרג ואל יעבור’, המופיע במסכת סנהדרין דף ע”ד: “לא שנו אלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצווה קלה יהרג ולא יעבור”.

למעשה, אומרים לנו חז”ל שבשעת השמד ישנה חובה על כל אדם מישראל לסרב לעבור גם על ‘מצווה קלה’, גם אם משום כך הוא יאבד את חייו. לגבי הפירוש של מהי ‘מצווה קלה’, שעליה חל איסור ‘יהרג ואל יעבור’ בשעת השמד, יש מחלוקת בדעת חכמים. חלק אומרים שמדובר אפילו במנהג שהתפשט והתקבל בעם ישראל, חלק סוברים שמדובר במצוות דרבנן, כלומר מצוות שחכמים תקנו וחדשו, ויש הטוענים שמדובר רק במצוות מדאורייתא, כלומר מצוות שמופיעות בתורה שבכתב.

עוד עניין נוסף שיש לעסוק בו בנושא ‘יהרג ולא יעבור’ הוא עניין ה ‘פרהסיא’. פרהסיא היא מילה שבכוונתה לבטא ציבוריות, קהל, התקהלות. דבר הנעשה בפרהסיא הוא דבר שנעשה בפני אנשים, דבר הנעשה בפומבי.

הקשר בין פרהסיא לאיסור ‘יהרג ואל יעבור’, שהוא כידוע נושא מאמרנו, הוא שאם חלילה אדם מישראל מצווה על ידי גוי לעבור על אחת מעבירות התורה בפרהסיא, כלומר, במקרה זה, בפני למעלה מעשרה יהודים, ובכוונתו להעביר את אותו אדם על דתו, אותו אדם מישראל מצווה לסרב לעבור את אותה עבירה, למרות שאינה אחת משלושת העבירות שעליהן נאמר מלכתחילה ‘יהרג ואל יעבור’.

במסורת ישראל ישנה חשיבות רבה ומוגברת לעשיית עבירה בנוכחות אנשים רבים. עניין זה מופיע וקשור לענייננו, אך גם לעניינים נוספים רבים בתורת ישראל. משום כך, משום החשיבות שיש בעשיית עבירה לעיני אנשים רבים, החמירה התורה באיסור ‘יהרג ואל יעבור’, והחילה אותו על עבירות נוספות מלבד שלושת אלה שהזכרנו לעיל – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. סירוב לבצע עבירה שה’ אסר, בפני אנשים רבים, היא בין היתר גם קידוש ה’ גדול, ולכן ישנה חשיבות עצומה בפרהסיא.

לאחר שהרחבנו על מספר עניינים הקשורים לאיסור יהרג ואל יעבור, נדבר כעת על עונשם בעולם הזה של האנשים שלא מקיימים את האיסור, ומחליטים בכל זאת לעבור את העבירה, ולא למסור את נפשם.

הרמב”ם, שהוא כידוע אחד מפוסקי ההלכה החשובים בתולדות עם ישראל, כותב כך בעניין זה, בספרו משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה’: “וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את ה’, ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה חילל את ה’ ברבים, וביטל מצוות עשה שהיא קידוש ה’, ועבר על מצוות לא תעשה שהיא חילול ה’. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס”.

אם כן, לפי דברי הרמב”ם, מי שלא מסר את עצמו למיתה, אלא החליט לעבור את העבירה אותה ציוו אותו הגויים לעבור, ביטל את מצוות קידוש ה’, ועבר על מצוות לא תעשה של חילול ה’. מצוות קידוש ה’ היא מצווה בסיסית וחשובה ביותר, העוסקת בחיוב להגדיל ולפאר את שמו של הקב”ה בעולם. מאידך, חילול ה’ היא עבירה קשה וחמורה ביותר, המדברת על מקרים בהם אדם גרם לכך ששם ה’ נפגע והתבזה בעולם.

בעניין זה חשוב וכדאי לדעת, שעם ישראל בכללותו, וכל אחד מעם ישראל באופן פרטי, בין אם הוא שומר מצוות ברמה כזו או אחרת, מייצג את הקב”ה בעולם. עם ישראל הם העם הנבחר, העם שהקב”ה להיות לו סגולה מכל העמים, ולכן שם ה’ נקרא על עם ישראל. משום כך, כשעם ישראל בכללות ובפרטות מתנהגים כראוי וכמצופה מהם, הם מקדשים ומגדילים את שם ה’ בעולם. ועם זאת, כאשר אדם מישראל בפרט, או עם ישראל בכללותו, אינם מתנהגים כראוי, בכל מיני מובנים ודרכים, שם ה’ מתבזה ומתחלל.

בעקבות כך, כעת נוכל להבין בקלות יתירה, מדוע אדם מישראל שהחליט לעבור על עבירה אותה ציווהו גווים לעבור, ולא למסור את עצמו למיתה, לא זכה לקדש את ה’, ואף חילל את שמו. אם גויים, ולהבדיל – גם אנשים מעם ישראל, רואים שאדם מוכן לאבד את חייו בגלל ציווי ה’, ועושה זאת בפועל, זה מראה את האהבה הגדולה והבלתי מוסברת שיש בין הקב”ה וישראל. ואם, חלילה, אדם מסרב לעשות כן, זה מראה על חוסר הקשר של אותו אדם מישראל לה’ ותורתו, ולכן מעשה זה מחלל את ה’.

לצד כל זאת, אומר הרמב”ם, מי שעובר על איסור ‘יהרג ואל יעבור’, לא מקבל את העונשים הקבועים בחוקי התורה לאנשים שעוברים על העבירות האלה, שלא מתוך כפייה ואונס. וכך, בין היתר, לא מלקים את אותם חוטאים, ולא מוציאים אותם להורג, גם אם עברו עבירות שהעונש עליהן הוא עונש מוות, בחוקי התורה.

עניין נוסף שכדאי לדבר אודותיו בהקשר של איסור ‘יהרג ואל יעבור’ הוא איסור הלבנת פנים, ובמיוחד – הלבנת פנים בפומבי. הלבנת פנים בפומבי, כלומר העלבת אדם בפני מספר אנשים, נחשבת לדעת כמה מחכמינו זכרונם לברכה כאחת העבירות שנכללות בגדר ‘יהרג ואל יעבור’.

את העניין הזה לומדים חז”ל מכמה מקומות ומקורות, וביניהם מסיפור יהודה ותמר. סיפורם של יהודה ותמר, המופיע בפרשת וישב אשר בספר בראשית, הנו סיפור ידוע ומוכר, ולכן לא נביא אותו כאן כעת. עם זאת, רק נספר בקצרה, שתמר נכנסה להיריון מיהודה, שהיה חמיה, ובעקבות כך האשימו אותה באשמות שווא. למרות זאת, ולמרות שהחליטו להוציא אותה להורג, היא לא גלתה מי האדם שהכניס אותה להיריון, כדי לא לביישו, ולמרות שעניין זה יכל היה להציל את חייה.

עניין זה, הסובר שעדיף שאדם יהרג ולא יבייש את חברו ברבים, נאמר בפשטות, שנים רבות לאחר מכן על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שדבריו הובאו בגמרא על ידי רבי יוחנן: “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. סברה זו, הטוענת כי אדם צריך להיהרג ולא לבייש אדם בפומבי, סוברת כי בביוש בפני אנשים יש מעין רציחת אדם. אמנם אין זו רציחה גופנית, אך יש הטוענים שמדובר ברציחת הנפש.

מעבר לכך, אחת הסיבות לקשר בין שני הדברים, בין העלבה בפני מספר אנשים לבין רציחה, מתבטא, כך לדברי חלק מחז”ל, בהיעלמות הדם מפניו של המבויש. אחת מהתופעות הגופניות שמתרחשות לעתים קרובות כאשר אדם מבויש בפומבי, היא הפיכת פניו ללבנים. האדמומיות הטבעית שבהם נחלשת או מסתלקת, משום שזרימת הדם נחלשת בפנים, ולכן קוראים לעניין זה: “הלבנת פנים”. כלומר – הלבנת פנים כפשוטו. הפנים הופכות לבנות.

עוד לגבי ‘יהרג ואל יעבור’, ישנו איסור נוסף שיש לגביו דעה בחז”ל שאף הוא נכלל בגדר ‘יהרג ואל יעבור’. בגמרא מובאת ברייתא (משנה חיצונית, אשר לא זכתה להיכנס לאחת המסכתות הנכללות בששת סדרי המשנה) המיוחסת לרבי מאיר, ובה נאמר שגם על איסור גזל נאמר ‘יהרג ואל יעבור.

כוונתה של אמירה זו, המובאת בברייתא, היא שאם אדם מצווה לגזול אדם אחר, כלומר לקחת רכוש שאינו שייך לו – ושייך לאדם אחר, עליו לסרב לעשות זאת, גם במחיר של איבוד חייו. עם זאת, כדאי וחשוב לדעת, שדעה זו של רבי מאיר לא נפסקה להלכה, והיא דעת יחיד בין חכמינו זכרונם לברכה.

עם זאת, יש לדעת שלדעת חלק נכבד מהפוסקים, במקרה כזה, שעל אדם נכפה לגזול את חברו, הוא רשאי לגזול את חברו ובתנאי שיהיה בדעתו להשיב לו את אשר לקח. כלומר, שלאחר מעשה, ואחרי שהדברים ירגעו ויחזרו מעט למצבם הרגיל, הוא יחזיר לאותו נגזל את הגזלה. וכך כותב בעניין זה רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, אחד מחשובי פוסקי ההלכה בתולדותיו של עם ישראל, ויש אומרים החשוב מכולם: “אפילו הוא בסכנת מוות, וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא ייקחנו אלא על דעת לשלם”.

כעת, לאחר שהרחבנו לגבי איסורי ‘יהרג ואל יעבור’, ולגבי הדברים הנלווים והקשורים אליהם, נדבר על  הלכות דין זה בימינו. כלומר – על האופן בו צריך לנהוג לגבי איסור ‘יהרג ואל יעבור’ בדורנו זה.

כל הנאמר לעיל נאמר על הדורות הקודמים, אך לגבי ההתנהגות במקרים כאלה, של איסורי ‘יהרג ואל יעבור’, בדורנו אנו, אין כללים ברורים, ולכן כדאי לדון כל מקרה לגופו, וכדאי שכל אדם שמעוניין לדעת את ההלכה בעניין הזה, יתייעץ עם רבותיו המוסמכים לכך.

לסיכום מאמר זה, שעסק באיסור ‘יהרג ואל יעבור’, נוסיף ונאמר שבית המקדש הראשון, אשר היה המקום בו השרה ה’ את עיקר שכינתו על עם ישראל, ולכן ביטא מקום זה ביתר שאת ועוז את הקשר החזק בין הקב”ה וישראל, נחרב כאשר עם ישראל עבר על שלושת העבירות החמורות שעליהן נאמר ‘יהרג ואל יעבור’, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

גם מעניין זה, אפשר להבין ולראות עד כמה שלושת העבירות הללו הן אכן חמורות, ומעבר לכך – לראות אילו אסונות יכולים להתרחש כאשר עם ישראל מתדרדר עד מאוד מבחינה רוחנית, עובר על שלושת העבירות האלה, ושוכח את ציווי ה’ הקדושים והטהורים.