אבנר שאקי
תקציר:
‘מודה אני’ הנה תפילה חשובה וקצרה אשר על פי תורת ישראל יש לאומרה מיד לאחר הקימה בבוקר. למעשה, אמירתה של תפילה נשגבה זו היא הדבר הראשון שכל איש ואישה צריכים לעשות בכל בוקר – מיד עם יקיצתם. על פי תורת ישראל, הנשמה יוצאת מאיתנו כשאנו ישנים וחוזרת אלינו כשאנו מתעוררים, וזהו חסד גדול מאת ה’ יתברך.
אם כן, למעשה, בכל פעם שזה קורה הקב”ה חומל עלינו, מאריך את חיינו, וכמובן עושה זאת מכיוון שהוא מאמין בנו, מאמין שנעשה דברים טובים – ואם חלילה נעשה דברים שאינם טובים – נחזור בתשובה, נשתפר ונתקן. הקב”ה מאמין שנעשה את רצונו, ומסיבה זו, בין היתר, מעניק לנו עוד ועוד חיים. משום כך, בין היתר, כשאנו מתעוררים בבוקר אנו אומרים את תפילת ‘מודה אני’, שהולכת ממש כך: “מודה אני לפניך – מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך”.
הרחבה:
‘מודה אני’ הנה תפילה חשובה וקצרה אשר על פי תורת ישראל יש לאומרה מיד לאחר הקימה בבוקר. למעשה, אמירתה של תפילה נשגבה זו היא הדבר הראשון שכל איש ואישה צריכים לעשות בכל בוקר – מיד עם יקיצתם. על פי סדר העולם, אדם הולך לישון בלילה ומתעורר בבוקר. הקב”ה מצווה אותנו לומר לו תודה על דברים רבים, וביניהם על כך שהוא חומל עלינו ובזכות חסדיו המרובים אנו מתעוררים בבוקר. על פי תורת ישראל, בלילה, כשאדם ישן, נשמתו עולה למעלה, לעולם העליון, ושם דנים אותה. לאחר שעוברת היא את מה שעוברת שם היא יורדת חזרה למטה, ואז אנחנו מתעוררים.
העובדה שהנשמה יוצאת מאיתנו וחוזרת אלינו היא חסד גדול מאת ה’ יתברך, ולמעשה בכל פעם שזה קורה הקב”ה חומל עלינו, מאריך את חיינו, וכמובן עושה זאת מכיוון שהוא מאמין בנו, מאמין שנעשה דברים טובים – ואם חלילה נעשה דברים שאינם טובים – נחזור בתשובה, נשתפר ונתקן. הקב”ה מאמין שנעשה את רצונו, ומסיבה זו, בין היתר, מעניק לנו עוד ועוד חיים.
משום כך, בין היתר, כשאנו מתעוררים בבוקר אנו אומרים את תפילת ‘מודה אני’, שהולכת ממש כך: “מודה אני לפניך – מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך”. תפילה זו הנה אמנם מאוד קצרה כאמור, אך היא עוצמתית ועמוקה עד מאוד. בנוסף לכל זאת, תפילת ‘מודה אני’ הנה תפילה מוכרת עד מאוד ברחבי העולם היהודי כולו, ואף אנשים רבים שאינם מגדירים את עצמם דתיים אומרים אותה בכל בוקר. דבר מעניין נוסף שכדאי וחשוב לדעת אודות תפילת ‘מודה אני’ הוא שבניגוד לתפילות אחרות רבות תפילה זו אינה מופיעה במשנה, בגמרא, ואפילו לא בשולחן ערוך – שהנו ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל – ובכל זאת רבים מאוד אומרים אותה בכל בוקר, ומרגישים אליה קשר אהוב וחזק במיוחד.
ככל הידוע לנו, המקור הקדום ביותר לתפילת ‘מודה אני’ מופיע בספר ‘סדר היום’ שכתב רבי משה בן מכיר. מכיוון שזהו המקור הקדום ביותר לתפילת ‘מודה אני’, נרחיב כעת מעט לגבי רבי משה בן מכיר וכן בעניין הספר שכתב. רבי משה בן מכיר היה מקובל שחי בצפת במאה ה-16. רבי משה בן מכיר גם ידוע בשם נוסף – רבי משה בן יהודה המכירי. רבי משה בן מכיר עמד בראש ישיבה ששכנה בעין זיתים, בסמוך לצפת. בישיבה זו למדו מספר תלמידי חכמים חשובים, וסגנונה היה דומה לסגנונן של הישיבות הספרדיות שפעלו בעת ההיא.
במהלך שנות קיומה של הישיבה כתבו רבניה ותלמידיה מספר אגרות שנשלחו לחו”ל על מנת לגייס כספים לטובת החזקתה וקיומה, ומאגרות אלה ניתן ללמוד על מספר מאפיינים שהתקיימו בה. בשנות חייו של רבי משה בן מכיר וגם בשנים אחרות, התעסקו צדיקים רבים שחיו בצפת וסביבותיה בענייני רוחניות וקבלה. בעניין זה ניתן לציין את חבורותיהם של רבי שלמה אלקבץ, האר”י הקדוש, רבי חיים ויטאל ורבי אלעזר אזכרי. יחד עם זאת כדאי וחשוב לדעת שבישיבתו של רבי משה בן מכיר עיקר העיסוק היה בלימוד התורה על דרך הפשט, תוך התמקדות בגמרא והלכה, והעיסוק בענייני קבלה ורוחניות היה שולי ומשני בלבד.
בנוסף לכך, באגרות אותן הזכרנו לעיל מופיעות מספר תקנות ייחודיות אשר תוקנו בישיבתו של רבי משה בן מכיר. אחת מהתקנות הללו דיברה על כך שהתקיים בישיבה לימוד תורה סדיר ובלתי פוסק בכל יום ויום ובכל שעות היממה. עוד אנו יודעים על ישיבתו של רבי משה בן מכיר שנהגו תלמידיה ללמוד בה משנה, זוהר, גמרא, את פסקי הרי”ף (רבי יצחק אלפסי) וספרי הרמב”ם (רבי משה בן מימון), וכמו כן שלמדו הלומדים בה “לשם סוכת דוד הנופלת ולשם כל ישראל, ושתיכון העטרה בירושלים”.
בנוסף לכך, תיקנו בישיבה מספר תקנות מיוחדות הנוגעות לענייני תפילה וברכות, וכן נהגו לעלות מדי שבוע לקברו של רבי יהודה בר עילאי ולהתפלל שם “בעד כל ישראל”. בשלב מסוים, לאחר שוד שביצעו ערבים בישיבה – עברה לשכון היא בצפת, העיר הסמוכה והגדולה יותר.
לאחר שהרחבנו מעט אודות רבי משה בן מכיר וישיבתו הקדושה, נדבר כעת על הספר ‘סדר היום’, שחיבר כאמור רבי משה בן מכיר, ובו הובאה לראשונה תפילת ‘מודה אני’, שהיא כידוע נושא מאמרנו. ספר ‘סדר היום’ הנו למעשה ספר המכיל את פרטי הדברים שאיש ישראל צריך לעשות בכל יום ויום, תוך התייחסות לימים השונים – ימי חול, שבתות, מועדים וכיוצא בזה. אם כן, בעניין זה כדאי וחשוב לדעת שהראשון שהוציא את הספר ‘סדר היום’ לאור העולם היה חתנו של רבי משה בן מכיר, רבי שלמה מור דוד, שעשה זאת בשנת ה’שנ”ט (1,599 למניין הגויים). רבי שלמה הדפיס את הספר בוונציה אשר באיטליה, בה שהה לטובת גיוס כספים עבור הישיבה של חמיו. לאחר ההוצאה הראשונה הדפיס שוב רבי שלמה מור דוד את ספרי חמיו, וזאת קרה בשנת ה’שס”ה (1605 למניין הגויים).
ברבות השנים הספר הודפס במהדורות נוספות, ובמקרים רבים הוא משמש למקור נאמן עבור תפילות רבות ומנהגים נפוצים. בנוסף לכל זאת, לקראת סוף הספר הודפס גם פירוש לספר ‘קהלת’ (אותו כתב כידוע החכם באדם – שלמה המלך), וכן פירוש למשנה הידועה: “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות” וגו’. עוד בעניין הספר הנ”ל נציין שבשנת תשנ”ה כתב הרב ישראל מאיר ברנר פירוש לספר זה בשם ‘אמרי ישראל’, ולמעשה בפירושו ערך הרב ברנר השוואות בין דברים שכתב רבי משה בן מכיר בנוגע לתפילות, ברכות, הנהגות ומנהגים – לדברים דומים שכתבו רבנים אחרים על אותם מנהגים, תפילות וברכות בתקופות שונות.
כעת, לאחר שהרחבנו על אודות רבי משה בן מכיר והספר שכתב, שבו כאמור מופיעה לראשונה תפילת ‘מודה אני’, נשוב ולדבר על התפילה עצמה. לאחר שאומרים את תפילת ‘מודה אני’, ולמעשה מודים לקב”ה על כך שבחמלתו הרבה החזיר בנו את נשמתנו ולמעשה החייה אותנו, ומודים לו על כך שהאמונה שלו בנו רבה וכנה, אנו נוטלים ידיים.
נטילת ידיים – באופן בו אנו מתייחסים אליה כיום – היא תקנה מדרבנן שקשורה לדיני טומאה וטהרה. בתורת ישראל יש מקום גדול וחשוב לענייני טומאה וטהרה. לפי דבריה של התורה, אותה קיבלנו מה’, ישנה אפשרות שדברים מסוימים יהיו טמאים, ישנה אפשרות שדברים מסוימים יהיו טהורים, ולכן, בין היתר, ישנם לא מעט דינים ועניינים הנוגעים לנושאים אלה של טומאה וטהרה.
אם כן, נטילת ידיים היא למעשה שפיכה של מים על כפות הידיים על מנת לטהרן מטומאתן, או מספק טומאתן. הפעם הראשונה שאנו נתקלים בציווי ליטול ידיים הוא בנטילת הידיים של הכהנים בבית המקדש. לפני שהכהנים היו עושים את עבודת הקודש בבית המקדש היה עליהם ליטול את ידיהם, כמו שכתוב בספר שמות, פרק ל’, פס’ י”ט-כ’, אודות הכיור שהיה בבית המקדש: “ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד, ירחצו מים ולא ימותו, או בגישתם אל המזבח לשרת להקטיר אישה לה'”.
חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שישנן מספר ‘נטילות ידיים’, כלומר שיש ליטול ידיים עבור כמה וכמה עניינים, אך אחת מנטילות הידיים הנפוצות ביותר היא נטילת הידיים אותה יש לבצע מיד לאחר אמירת ‘מודה אני’, ולכן בחרנו להרחיב עליה במסגרת מאמר זה. סמיכותה של נטילת ידיים זו לאמירת ‘מודה אני’ הינה חשובה עד מאוד. אם כן, חז”ל מלמדים אותנו שבזמן השינה טומאה מסוימת נכנסת באדם, וכדי להסירה יש ליטול ידיים. מבחינה הלכתית ישנה עדיפות לא לגעת בשום דבר מרגע הקימה ועד לנטילת הידיים. בקרב חוגים מסוימים, וביניהם חסידות חב”ד, מקפידים על נטילה זו במאוד מאוד, עד כדי כך שהמקפידים על נטילת ידיים זו מניחים בסמוך למיטתם קערה עם מים – על מנת שיוכלו ליטול את ידיהם כמה שיותר מהר לאחר היקיצה. הנוהגים להניח את הקערה עליה דיברנו כעת, נוהגים גם לכסותה, מסיבות שלא נרחיב לגביהן כעת.
אחד העניינים הנוספים שלגביהם נרחיב במסגרת מאמר זה הוא תפילת שחרית, וזאת מכיוון שתפילת ‘מודה אני’ הנה למעשה חלק מתפילת שחרית. למעשה, תפילת ‘מודה אני’ היא התפילה שפותחת את תפילת שחרית, ובכלל – את התפילות כולן בכל יום ויום. אם כן, תפילת שחרית, בדומה למנחה וערבית, היא אחת משלוש התפילות שעל פי תורת ישראל יש להתפללן בכל יום. לגבי מקורה של תפילת שחרית אנו מוצאים מספר דעות בחז”ל. ישנם חכמים הסוברים כי אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, כפי שכתוב בספר בראשית, פרק י”ט, פסוק כ”ז: “וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'”.
את תפילת שחרית, כלומר את עיקרה – תפילת שמונה עשרה של שחרית – יש להתפלל בשעות הבוקר, והזמן המשובח ביותר עבור תפילה זו הוא הנץ החמה, שהוא הרגע שבו אפשר לראות בוודאות את השמש שזרחה זה עתה. לגבי סוף זמן תפילת שחרית, יש מחלוקת בקרב חכמי המשנה, כפי שנאמר במסכת ברכות, פרק ד’, משנה א’: “תפילת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות”.
את מאמרנו זה נחתום בתפילה זכה לבורא עולם, שיזכה אותנו להשכים קום בשמחה ובקדושה בכל יום ויום, לאורך שנים רבות נעימות וטובות, להתפלל את תפילת ‘מודה אני’ בכוונה והודיה – ובזכות כך להמשיך להתפלל את כל תפילות היום בכוונה והודיה, ובתוך כך לזכות לחיים מלאי שמחה וקדושה, אהבה ואושר, ולראות במהרה בימינו בבניין מקדשנו ותפארתנו אמן ואמן.
