מאת אבנר שאקי
תקציר:
ערלה היא מצווה מהתורה שעיקרה הנו איסור ליהנות בכל אופן שהוא, לרבות אכילה ומכירה כמובן, מפירות העץ – בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. איסור זה של הנאה בכל דרך שהיא חל על פירות העץ, ולא על שאר חלקיו, כגון ענפיו, גזעו, וכיוצא בזה. בנוסף לכך, איסור זה אינו חל על עצי סרק, שכידוע אינם מצמיחים פירות.
מקורה של מצוות ערלה מופיע בספר ויקרא, פרק י”ט פס’ כ”ג: “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלה את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים – לא יאכל”. בפסוק זה מדבר משה רבינו, בשם ה’ כמובן, על כך שעם ישראל יגיע לארץ ישראל – לאחר המסע אותו עשה ממצרים דרך מדבר סיני אל עבר ארץ הקודש, ובהגיעו לארץ ישראל – תחול עליו מצוות עורלה.
הרחבה:
ערלה היא מצווה מהתורה שעיקרה הנו איסור ליהנות בכל אופן שהוא, לרבות אכילה ומכירה כמובן, מפירות העץ – בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. איסור זה של הנאה בכל דרך שהיא חל על פירות העץ, ולא על שאר חלקיו, כגון ענפיו, גזעו, וכיוצא בזה. בנוסף לכך, איסור זה אינו חל על עצי סרק, שכידוע אינם מצמיחים פירות. בהמשך מאמר זה נמשיך ונרחיב לגבי הדינים השונים של איסור ערלה, וכעת נדבר על מקורה של מצוות ערלה.
מקורה של מצוות ערלה מופיע בספר ויקרא, פרק י”ט פס’ כ”ג: “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלה את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים – לא יאכל”. בפסוק זה מדבר משה רבינו, בשם ה’ כמובן, על כך שעם ישראל יגיע לארץ ישראל – לאחר המסע אותו עשה ממצרים דרך מדבר סיני אל עבר ארץ הקודש, ובהגיעו לארץ ישראל – תחול עליו מצוות עורלה. בהמשך מאמר זה נדון לגבי חלותה של מצוות עורלה בחוץ לארץ, ונראה את הדעות השונות שיש בעניין, אך בכל אופן לכל הדעות עם ישראל נצטווה על מצוות ערלה רק לאחר כניסתו לארץ ישראל.
עניין נוסף שיש להרחיב אודותיו בעניינה של מצוות ערלה הוא פירוש שמה של המצווה – ‘ערלה’. למילה ערלה יש שני פירושים עיקריים. הפירוש הראשון הנו ‘אטימות’, ובהקשר שלנו – “שלוש שנים יהיה לכם ערלים” – למעשה בא לומר שהפירות יהיו אטומים מכם במשך שלוש שנים, כלומר חסומים בפניכם. אסורים לכם. הפירוש השני של המילה ערלה מכוון לכך שערלה היא משהו מיותר, משהו שמסתיר משהו אחר, חשוב יותר. בהקשר שלנו, ניתן לומר שהפירות שהעץ מצמיח בשנים הראשונות – לכאורה מיותרים, ואף ‘מסתירים’ את הפירות האמיתיים, כלומר אלה שיהיה אפשר להשתמש בהם וליהנות מהם באמת, אשר יצמחו על העץ מהשנה הרביעית לנטיעתו והלאה.
אם כן, כאמור האיסור חל על הנאה מהפירות שמופיעים על העץ בשלוש שנותיו הראשונות, אך בעניין זה חשוב וכדאי לדעת שהחישוב אינו חל על העץ מיום נטיעתו, ולא ממספר ימים אחרים שהיינו יכולים לחשוב עליהם, אלא לפי מניין השנים שמתחיל בראש השנה, כלומר בא’ בתשרי. אם נטעו עץ מסוים בתאריך מסוים, בפעם הראשונה לאחר מכן שבה יחול ראש השנה – יחשב יום זה לאותו עץ כשנה למניין השנים של מצוות ערלה.
אם כן, כמובן, בראש השנה שיחול לאחר מכן, העץ כבר יחשב כבן שנתיים למניין השנים עבור מצוות ערלה. את העניין שאמרנו לעיל יש לסייג, ולומר שבשביל שראש השנה הסמוך ליום הנטיעה יחשב כשנה הראשונה למניינו של העץ חייבים לעבור לפחות 44 ימים. במניין זה נכללים 14 ימים של קליטת העץ באדמה, ועליהם נוספים 30 ימים שבהם העץ צריך לצבור ותק. אם כן, לפי חשבון זה יוצא שט”ו באב הנו היום האחרון בשנה בו אפשר לשתול עץ, אשר יחשב כבן שנה בראש השנה הראשון שיעבור עליו כעץ נטוע.
יחד עם זאת, ובנוסף לכל מה שאמרנו כעת, כדאי וחשוב לדעת שהפירות שתהליך החניטה שלהם מתרחש עד ט”ו בשבט – שלגבי תאריך חשוב זה נרחיב בהמשך – שייכים מבחינת מניין השנים לשנה שעברה, ולכן הפירות הללו מותרים לאכילה ושאר הנאות ואינם נחשבים עוד ‘ערלה’ רק לאחר שחל ט”ו בשבט בשנה השלישית לנטיעת העץ. דבר נוסף שיש לדעת בעניין זה הוא שמניין שנות העץ מתחיל מרגע הנטיעה, ואין זה משנה בן כמה העץ. במילים אחרות, אם אנשים יעקרו עץ בן עשר שנים נניח, ויטעו אותו במקום אחר, מניין השנים שלו לגבי ערלה יתחיל מחדש, והעץ לא יחשב כבן עשר שנים במקומו החדש, אלא כעץ שנשתל זה עתה.
מכיוון שהזכרנו את ט”ו בשבט, אשר התורה מכנה אותו בשם החשוב ‘ראש השנה לאילנות’, ומכיוון שהוא קשר בקשר הדוק לנושא מאמרנו – מצוות ערלה, נרחיב מעט אודותיו כעת. ט”ו בשבט הנו חג הנחגג מדי שנה במסורת ישראל, בעיקר בארץ ישראל, והוא נקרא גם: “ראש השנה לאילנות”. תאריך זה, ט”ו בשבט, משמעותי לגבי חישובן של כמה מצוות, וביניהן תרומות ומעשרות, ערלה כמובן, נטע רבעי, ועוד מצוות הקשורות לעולם הצומח. הפעם הראשונה שט”ו בשבט מוזכר במקורותינו היא בפרק א’ במסכת ראש השנה, בו מפורטים מספר “ראשי שנה” לכל מיני עניינים שונים, שהמפורסם שבהם הוא חג ‘ראש השנה’ שנחגג בא’ תשרי.
ישנן כמה סיבות לקביעתו של ט”ו בשבט כראש השנה לאילנות. הסיבה המפורסמת ביותר, אותה גם רש”י מביא באותו פרק במסכת ראש השנה עליו דיברנו, היא שאם גדל אחרי ט”ו בשבט פרי מסוים על עץ מסוים, אפשר לדעת בוודאות שהוא תוצר של גידולי השנה החדשה, מה שאי אפשר להגיד על פרי שהופיע על העץ לפני שחל ט”ו בשבט. בט”ו בשבט נוהגים לברך על פירות משבעת המינים, וכמו כן על פירות יבשים, ולאכול אותם בהנאה מרובה, תוך הודיה עצומה לה’ יתברך על השפע שנתן לנו.
כעת, לאחר שדיברנו מעט על ט”ו בשבט, נדבר על חלותה של מצוות ערלה בחוץ לארץ, מכיוון שהוא כמובן קשור באופן ישיר לנושא מאמרנו ואף מעניין במיוחד. ככלל, מצוות ערלה והמצוות הדומות לה נחשבות למצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות שקיומן תלוי בהימצאות על אדמת ארץ ישראל, וממילא, אם לא מתקיימת הימצאות שכזו, אזי מצוות אלו לא חלות, כלומר – אין צורך לקיימן. בתוך כך, ובאופן מפתיע, חז”ל מלמדים אותנו, במשנה במסכת ערלה, שמצוות ערלה חלה באופן מיוחד גם בחוץ לארץ. במשנה אותה הזכרנו כעת מובא שעניין זה נלמד מתוקף ‘הלכה למשה מסיני’, כלומר מהדברים אשר לימד הקב”ה את משה רבינו באופן ישיר. בעניינים אלה, ‘הלכה למשה מסיני’, אין אנו יודעים את הטעמים וההסברים, אך פשוט כך נוהגים, מפני המסורת אשר הועברה למשה רבינו על ידי הקב”ה ונמשכת ומועברת עד ימינו אנו.
לעומת זאת, ובניגוד לכך, בתוספתא ובגמרא מובאות דעות של חלק מחכמינו זכרונם לברכה הסוברים כי מצוות ערלה לא חלה בחוץ לארץ, וחלותה מתקיימת רק בארץ ישראל, בדומה לשאר המצוות התלויות בארץ. עוד לגבי חלותה של מצוות ערלה בחוץ לארץ כדאי וחשוב לדעת שבמקרה של ספק ערלה בחוץ לארץ, כלומר במקרה בו מניין השנים מנטיעתו של העץ אינו ידוע, המשנה אומרת שאפשר ליהנות ולאכול את הפירות. גם לגבי עניין זה יש מחלוקת, ובגמרא מובאת דעת יחיד, דעתו של של רבי יוחנן, הסובר כי במקרה של ספק ערלה בחוץ לארץ – הפירות אסורים בהנאה.
עניין נוסף הקשור למצוות ערלה שיש להכירו, הוא אזכור מעניין שיש למצוות ערלה בספר הזוהר. הזוהר, הידוע גם בכינויו – הזוהר הקדוש, הוא ספר הקבלה המרכזי בתורת ישראל, אשר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, ואשר למעשה מהווה את עמוד השדרה של תורת הסוד. אם כן, בספר הזוהר כתוב שבחג השבועות דנים את עם ישראל לגבי מצוות ערלה, האם האנשים השונים בעם ישראל שמרו על מצווה זו או לא, ומי שלא שמר על מצוות ערלה – ייענש. בזכות אזכורה של מצוות ערלה בספר הזוהר, בין היתר אנו למדים על חשיבותה הגדולה, ועל היחס המשמעותי שמייחס לה הקב”ה.
מכיוון שהזכרנו כעת את חג השבועות – שבו כאמור נידונים ישראל על שמירת מצוות הערלה – שהיא נושא מאמרנו, ומכיוון שלחג השבועות יש קשר ישיר למאכלים מן הצומח – שהרי כידוע חג השבועות נקרא גם חג הקציר משום שבתקופת חג השבועות מתבצע הקציר של התבואה (במשך כל החורף התבואה גדלה, בעקבות הגשמים, ובסוף החורף, בסביבות חג השבועות, היו קוצרים את התבואה), נרחיב כעת מעט על חג זה.
חג השבועות נחגג מדי שנה בו’ בסיון, והוא חג בו עם ישראל מציין את מתן התורה, במעמד כל ישראל, בהר סיני. עם ישראל יצא ממצרים כידוע בט”ו בניסן, ביום בו מציינים את חג הפסח, והחל ללכת במדבר, בין היתר כדי לקבל את התורה ולהגיע לארץ ישראל. חג השבועות הוא החג היחיד בתורה שהתאריך שלו איננו מצוין.
חג השבועות נחגג בארץ ישראל במשך יום אחד, ו’ בסיון, ובחוץ לארץ הוא נחגג במשך יומיים כמקובל. בתפילת שחרית של חג השבועות קוראים את עשרת הדברות, זכר למתן תורה, שהתקיים כאמור בחג זה. בחג השבועות נוהגים ישראל להישאר ערים כל הלילה, וללמוד תורה במשך כל הלילה, כדי לתקן את זה שעם ישראל ישן לפני מתן תורה, ולא התכונן והתייחס אליו כראוי.
נקודה חשובה נוספת הקשורה לערלה, שיש להרחיב לגביה במסגרת מאמר זה, היא זהות הגידולים שעליהם חלים דיני ערלה. כבר בפסוק שמצווה על מצוות ערלה אנו רואים שמדובר בגידולים שגדלים על העץ, כלומר פירות, זיתים ותמרים למשל, ולא על גידולים שגדלים על האדמה, כלומר ירקות, כעגבניות, בצלים, מלפפונים וכו’. בעניין זה נתנו במהלך השנים מספר אבחנות שונות לגבי מהו פרי ומהו ירק, מכיוון שיש גידולים שלגביהם ברור מהו פרי ומהו ירק, אך יש גידולים שלגביהם עניין זה מוטל בספק. כיום, האבחנה והגדרה הרווחת ביותר היא שעץ הוא צמח רב שנתי, כלומר צמח שמתקיים במשך מספר שנים, ואילו ירקות הם צמחים חד שנתיים, אשר אורך חייהם הוא שנה לכל היותר, ואז הם מתים. כפי שאמרנו לעיל, ישנם גידולים שהם ספק פירות ספק ירקות, גידולים כחציל, בננה, פטל, פסיפלורה, פפאיה ועוד. לגבי הגידולים הללו, אכן יש מחלוקת האם חל עליהם איסור ערלה או לא.
בהמשך לכך, חשוב וכדאי לציין שמצוות ערלה לא חלה על עצי סרק, כלומר על עצים שאינם מצמיחים פירות, וכמו כן על עצי מאכל שנשתלו שלא למטרת אכילה – אלא למען גידור, שימוש בענפיהם ולא בפירותיהם, או שימושים אחרים. בכל הקשור לעניין זה, חשוב לוודא שאכן עצים אלו ננטעו עבור המטרות אשר ציינו לעיל, ולא למען אכילת פירותיהם. דבר נוסף שצריך לדעת לגבי היתר זה הוא שאמנם השימוש בעצים אלה מותר, אך פירותיהם אסורים בכל מקרה.
עוד לגבי דיני ערלה כדאי וחשוב לדעת שמהפסוקים שמדברים על מצוות ערלה אנו למדים שדינים אלה של מצוות ערלה חלים כאמור על פירותיהם של עצי המאכל, וכן על קליפתם של הפירות. את הפירות שהעץ הצמיח בשלוש שנותיו הראשונות אין להשליך לאשפה, אלא לקבור או לשרוף. אחת מהסיבות לעניין זה היא שאנשים לא יטעו אכילה ויחשבו שפירות מסוימים מותרים לאכילה, ולכן, מסיבה זו, יש התולשים את הפרחים שמטרימים את צמיחת הפירות כדי להימנע מהחטא, וכדי שלא להכשיל אחרים בחטא זה.
כפי שאמרנו לעיל, דיני ערלה חלים על הפירות הצומחים בשלוש שנותיו הראשונות של העץ, ועל הפירות שהעץ מצמיח בשנתו הרביעית חל דין נטע רבעי, אשר למעשה אומר שפירות הללו, שצמחו על העץ בשנתו הרביעית – נחשבים קדושים, ויש לאוכלם בטהרה בירושלים, או לפדותם בכסף כפי שווים, ובסכום זה לקנות אוכל אחר – ואותו לאכול אותו בירושלים בטהרה. משום קדושתם של פירות אלה אשר דיברנו עליהם כעת, פירות נטע רבעי, פטורים הם מלקט, שכחה ופאה, וכן אין להפריש מהם תרומות ומעשרות. רבים אינם יודעים זאת, אך דינים אלה חלים גם בימינו אנו, כאשר לצערנו בית המקדש אינו עומד עדיין על תילו.
לקראת סיומו של מאמר חשוב זה נאמר שאמנם אנו מקיימים את המצוות בכל מקרה ובכל מצב, גם אם אין אנו מבינים את טעמיהן, ובכל זאת חז”ל למדו אותנו מעט מטעמי המצוות, וזאת בגלל כמה סיבות טובות וחשובות, וביניהן הגברת ההזדהות שלנו עם המצוות הקדושות. לפני שנרחיב מעט בעניינם של טעמי מצוות ערלה, נאמר שבמובן העמוק של הדברים הדעות השונות אינן חלוקות אחת עם השנייה, אחא מאירות כל אחת בדרכה המיוחדת – טעם נוסף של המצווה, אך כל הטעמים נכונים, אמיתיים וחשובים.
אם כן, בעניין זה של טעמי מצוות ערלה נאמר שהרמב”ם סובר שמצווה זו נועדה להילחם בכך שהאנשים שהיו עובדי עבודה זרה השתמשו בפירות של שלוש השנים הראשונות לנטיעת העצים – עבור העבודה הזרה שלהם. לעומת זאת, הרמב”ן מביא שני טעמים משלו למצוות ערלה: הטעם הראשון מדבר על כך שעלינו להודות לה’ על הפירות הראשונים שלנו, אותם קיבלנו כמו את כל יתר הדברים מהקב”ה, ולכן עלינו להביא לו אותם. יחד עם זאת, בשנים הראשונות לנטיעתו של העץ הפירות אינם באיכות כל כך גבוהה, ולכן מחכים שלוש שנים, ומהשנה הרביעית והלאה מתחילים ליהנות מהם, וכמובן להביא אותם לה’, כפי שהזכרנו בשנה הרביעית את מצוות נטע רבעי. הטעם השני לדעתו של הרמב”ן הוא שבשלוש השנים הראשונות לנטיעתו של פירותיו מזיקים לבריאות, ולכן כדאי לאוכלם מהשנה הרביעית והלאה.
לסיום מאמרנו נביא טעם נוסף, אך לא נרחיב לגביו, מכיוון שהוא מגיע מעולם הקבלה והסוד. בעניין זה של טעמי מצוות ערלה אומר בעל התניא, מייסד חסידות חב”ד הידוע גם בכינויו ‘האדמו”ר הזקן’, שהפירות שהעץ מצמיח בשלוש שנותיו הראשונות הן קליפה שאי אפשר לתקנה, ואת הפירות הללו אי אפשר להעלות לקדושה לעולם. אם כן, אנו רואים שבתורתנו הקדושה ישנם טעמים נפלאים ומיוחדים למצוות, ויחד עם זאת אנו זוכרים כל העת שאנו מקיימים את המצוות בלי קשר להכרתנו והבנתנו את טעמיהן. נחתום בתפילה לבורא העולם, אבינו שבשמיים, שיזכה אותנו לקיים את כל המצוות בשלמות, באהבה ובשמחה, עם כל הכוונות הראויות לכל מצווה ומצווה, וביניהן כמובן שנזכה לקיים את מצוות ערלה כהלכתה, עם כל דקדוקיה וכוונותיה, ונזכה ליהנות מהדברים הנפלאים שהקב”ה נותן לנו – בקדושה, שמחה וטהרה.